עו"ד פרופ' אבי וינרוטבמסכת שבת (דף כ"א עמוד ב') מובאת מחלוקת בית שמאי ובית הלל ביחס להדלקת נרות חנוכה. לדעת בית הלל מדליקים ביום הראשון נר אחד ובכל יום מוסיפים נר כי "מעלים בקדש ואין מורידים". לדעת בית שמאי יש להדליק בסדר יורד במקביל לקרבנות חג הסוכות, שבהם מקריבים ביום ראשון 13 פרים ובכל יום מפחיתים פר אחד. מהי ההקבלה בין נרות חנוכה לקרבנות חג הסוכות? ולמה לא חל הכלל של "מעלים בקודש"?
רבי לוי יצחק מברדיטשב מבאר כי כשאדם שרוי במחסור, יש שני ממדים לסבלו: סבל פיסי הנובע מהמחסור, וסבל נפשי של דאגה. כך למשל מי שנמצא במדבר ותם האוכל שבידו סובל הן מרעב והן מדאגה. לכן נאמר בתהילים (ק"ז, ח'- ט') "כי השביע נפש שוקקה ונפש רעבה מִלא טוב". יש מענה להשתוקקות הנפשית ויש השלמת המחסור הפיסי כאשר "נפש רעבה מילא טוב".
הסבל הפיסי הוא גזרת הקב"ה, ואמרו חז"ל (בבא בתרא דף י' עמ' א') "כשם שמזונותיו של אדם קצובים מראש השנה, כך חסרונותיו של אדם קצובים מראש השנה". אך את הדאגה האדם מביא על עצמו ובידו לבטוח בה' ולהימנע מכך. אדרבה, השמחה מביאה לגאולה. ובכלל, הכתוב אומר (משלי י"ח, י"ד): "רוח איש יכלכל מַחֲלהו ורוח נכאה מי ישָאֶנה". רבינו יונה ב"שערי תשובה" (שער ד') מבאר כי "כאשר יחלה הגוף, הנפש תעזור לגוף ותסעדהו, באשר תדבר על לבו ותנחמהו לקבל ולסבול. אבל, כאשר הנפש חולה ונכאה מן היגון והדאגה, מי ינחם את הנפש ומי יסעד אותה?".
בהתאם לכך מובן כי בעת הגאולה יש לשמחה שני ממדים: ממד נפשי של הסרת הדאגה וממד פיסי של מילוי הצרכים. בין שני הממדים הללו יש שוני.
הסבל הנפשי מתפוגג כבר כשהגיעה הבשורה הטובה. הממד הפיסי מתפוגג רק כשאדם בא על סיפוקו. אבל, ההיבט הנפשי הוא כמו זיקוק שנדלק מהר וכבה מהר. ברגע הראשון השמחה גדולה אך לאחר מכן האדם מתרגל והשמחה דועכת. שמחה זו היא בבחינת "פוחת והולך". לעומת זאת, בסיפוק הפיסי, השמחה היא בבחינת "מוסיף והולך", כי כשאכל מעט שמחתו קטנה וכאשר שבע כל צרכו – שמחתו שלמה. על כן נאמר (דברים ח', י') "ואכלת ושבעת – וברכת את ה' אלהיך". ההודיה המלאה נעשית בשלב השביעה.
בסוכות השמחה היא רוחנית מכך שהעוונות נמחלו ביום הכיפורים והשכינה שבה לשרות בעם ישראל. טבעה של שמחה נפשית שהיא פוחתת והולכת. על כן פרי החג פוחתים והולכים. בדומה לכך, עם מציאת פך השמן שררה שמחה נפשית גדולה, שה' לא עזבם. אולם, הנפש התרגלה לנס וממילא שמחה זו פחתה והלכה. לעומת זאת, במישור הפיסי הלכה השמחה ורבתה מיום ליום כשהנס התעצם והנר דלק שמונה ימים.
בית שמאי סוברים כי כשתקנו חז"ל את מצוות נר חנוכה, עיקר ההודאה היא על הממד הנפשי של השמחה. לכן השוו את נס פך השמן לפרי החג, כשהשמחה הנפשית פוחתת והולכת.
לעומת זאת, לדעת בית הלל עיקר ההודאה הייתה על המישור הפיסי של הגאולה, ולכן השמחה רבה והולכת ו"מעלים בקודש". בית הלל סוברים כי עיקר המבט הוא גשמי כי לדאגה ולסבל נפשי לא היה מקום מלכתחילה. כך מצינו במשנה (ברכות דף ס' עמוד א') "מעשה בהלל הזקן שעבר ושמע קול צווחה בעיר, אמר: מובטחני שאין זה בביתי, ועליו נאמר (תהילים קי"ב, ז') "משמועה רעה לא יירא – נכון לבו בטוח בה'". ואכן, הלכה כבית הלל.
רבי לוי יצחק מחדש אפוא כי באור נרות החנוכה משתקף מסר סמוי בדבר היחס הראוי למאורעות החיים. הסבל הפיסי הוא נתון. אבל, את המרירות והדאגה הנלווים אל הסבל, מביא האדם על עצמו. יש להימנע מכך ואנו מאמינים ש"כל דעביד רחמנא – לטב עביד" ובסופו של דבר נראה, שהכול לטובה.
