הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)"וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל לשמך הגדול״ – חג החנוכה, ככל החגים, הוא חג הודאה לריבונו של עולם על החסד הגדול שעשה עמנו. אנו מבליטים את החסד הזה בשתי תנועות משלימות – הראשונה היא נס פך השמן, שבו ריבונו של עולם אפשר לנו להדר במצוות הדלקת המנורה במקדש, ולזכות בכך שהמנורה במקדש תאיר באור שמן טהור; השנייה היא הסיוע הגדול במלחמה, שבה ריבונו של עולם נתן גיבורים ביד וחלשים, רבים ביד מעטים, וזדים ביד עוסקי תורתו, והחיבור הגדול שבין עוז רוחם של החשמונאים והלוחמים עם הארת ריבונו של עולם עליהם, הוא שהביא לניצחון הגדול. חג החנוכה הוא אפוא חג הלכתי, דתי, אמוני, ועוסק בחיבור שבין שמיים וארץ.
אף על פי כן, הוא ״חג של כולם״, וקשה למצוא בית בישראל שאינו חוגג אותו. ניתן לראות את התופעה הזו בעין רעה: חג החנוכה ״נגנב״ משומרי אמוני ישראל, עורטל מלבושו האמיתי והולבש בתכנים אחרים, שמסלפים את מהותו היסודית. כל פסטיגל, כל פסטיבל, ועוד דרכים רבות שבהן בא חג החנוכה לידי ביטוי בציבוריות הישראלית אך מעמיקים את התחושה שלאמתו של דבר – אין לזה שום קשר לחג החנוכה. מזוזת הבית בחנוכה – החנוכיה – הוחלפה בטקסים שאינם קושרים את הקודש בחול, ואינם אלא בבואה דהויה שאף שלא ניתן להתנגד לה – לא יהיה זה נכון לשתף עימה פעולה.
ואולם, המהלך בעקבותיו של אברהם אבינו ותלמידיו, קונה לו את העין הטובה, ואז הוא מתבונן על כל זה באופן שונה. הוא מתבונן בשורשים עמוקים יותר. הוא רואה בשמחה את עצם הזיקה לתאריך העברי ולחגים הקשורים בו, כמבטאים את קשר זהותי מהותי לאומה ולמסורתה, עוד הרבה לפני התכנים המקודשים הקשורים בכך; הוא מזהה רצון להיות המשך לאומה הישראלית, ולחגוג את חגיה; הוא שמח בכל מקום בו הוא רואה יציבות משפחתית וקשר עמוק, התכנסות של שרשרת דורות, ושימוש בסמלים המהדהדים את מסורת ישראל.
ישנן תנועות עמוקות הרבה יותר מאשר תכנים. אלה התוכנות המרכיבות את התחום החמקמק הקרוי ״זהות״. זהותו של אדם וקשריו לעמו, לארצו ולא-לוהיו אינם מתחילים בשיעורים כלליים, ובלימוד פרקי מחשבת ישראל. הם יונקים משורשים שמוטבעים באדם, והוא הבוחר להציף אותם ולעצב את אורחות חייו לאורם. לעתים אף הוא עצמו אינו יודע להסביר כל דבר, ולעמוד אחר התהליכים שהביאו אותו למקום הזה. הוא לא מחפש הסברים. הוא – הוא.
זו גם הזדמנות. הזדמנות לחיבור האומה סביב זהותה; לשותפות בין כולנו, ולשפה מאחדת; להעצמת ההבנה ההיסטורית של מה שאירע בימי החשמונאים; להבהרת יסודי המאבק הלאומי והדתי בינינו ובין יון ש״החשיכה עיניהם של ישראל״; ולעוד אין ספור עניינים שניתן להצמיח מהעובדה שכמעט כולם מציינים את החג הזה. לא להפוך את זה למלחמה כי אם להפך – לצעדים קדימה.
ועיקר העיקרים: ״בימים ההם בזמן הזה״. כמה אנו זקוקים למה ששורה בחג החנוכה בזמן הזה, בכל המישורים שבהם הוא מתחולל. בין במציאות הביטחונית, ובצרוף של התגייסות כללית עם סיועו של ריבונו של עולם לביצור ביטחוננו, ובין במציאות הרוחנית שבה אנו ניצבים מול עולם שיש בו גם טירוף מערכות, ו״יוונות״ בת זמננו.
ככל שאנו נהיה שותפים יותר בהעצמת הזהות הצומחת מהקשר לחנוכה, גם אם היא למחצה לשליש ולרביע, כך יהיה בכוחנו לעמוד מול האתגרים המורכבים של התקופה בה אנו נמצאים עתה, ולהאיר בכוח נרות החנוכה את כל העולמות.
