אבינועם הרש (מחנך ומעביר שיחות להורים מורים ונוער)פעם אחת לפני כמה שנים, כשלימדתי בישיבה תיכונית שנחשבת למותג, סיימנו את התפילה וניגשתי לבמה להגיד דבר תורה יומי מול התלמידים.
לקחתי את הכיסוי לטלית שלי, הרמתי את הכיסוי למעלה וביקשתי בפני התלמידים: "מי שמתרגש מהטלית הזו – שירים את היד". בתוך בית מדרש עם 200 תלמידים, לא הצלחתי למצוא יותר מחמישה תלמידים שהרימו את היד. כאילו טלית, בוא. ראינו כבר דברים מרגשים יותר.
אבל אחר כך שלפתי מתוך הטלית צעיף של הפועל ירושלים או מכבי תל אביב, או כל קבוצה אחרת שתלמידים אוהבים, ושוב אמרתי: "מי שמתרגש מהצעיף הזה – שירים את היד". עשרות ידיים הונפו לאוויר, קריאות מלחמה נשמעו, והתרגשות רבתי אחזה בבית המדרש.
שאלתי את התלמידים אם הם הבינו מה הרגע הלך כאן: הטלית לא עושה להם כלום, הצעיף מחרפן אותם. ואנחנו בכלל בבית המדרש… חלק הבינו ישר, לחלק לקח זמן, אבל בסוף כולם יישרו קו והבינו… מסתבר שאנחנו הרבה יותר שקועים בתרבות המערב ממה שחשבנו.
אפשר גם לשאול אותם עם מי הם היו מעדיפים לשתות כוס שוקו חם – עם רונאלדו או עם הרב קוק? עם מרים פרץ או עם טיילור סוויפט? יש מיליון דרכים להסביר לתלמידים ולילדים שלכם עד כמה שהם שקועים הרבה יותר בתרבות המערב מאשר ביהדות, ועד כמה הלב שלהם הרבה יותר מונח בתרבות המערב מאשר בדת…
אפשר גם לדבר איתם על כל מיני דמויות רבנים וכוכבי תרבות, ולהבין איך הידע שלהם מתמקד ומורגש רק במקום אחד, והמקום הזה לא בדיוק מוגדר כמקום קדוש… אבל מעבר לכך, המתודות האלו מזמינות לשיחה אמיתית ונוקבת, שבה יש להם הזדמנות אולי בפעם הראשונה, להבין ולברר מה באמת מעסיק אותם, ועד כמה המשפט "תורה עם דרך ארץ" תקף לגביהם. כי גם אם יש דרך ארץ, עד כמה באמת ה'תורה' קיימת ונושמת?
תגידו: מה אתה מכליל? יש המון נערים ונערות צדיקים וצדיקות… בוודאי, אני מסכים. יצא לי גם ללמד מאות כאלו. מקסימים. נשמות גבוהות – הכל נכון. ובכל זאת, אתם מוזמנים לקחת את מספר הישיבות התיכוניות והאולפנות שקיימות היום בארץ, ומתוכן לספור ולראות מה באמת מעסיק חלק גדול מבני הנוער.
אז כן, הם נפלאים ומתוקים, ויגיעו גם בחצות הלילה לסליחות כי הם צמאים לרוחניות. אבל כולנו יודעים שהחיים זה יותר מאשר רוחניות. החיים זה גם מחויבות: היכולת הזו לעשות ולקיים גם מתי שהדברים לא באים לנו בטוב.
***
באחד הסמינריונים שהשתתפתי בהם, חשפתי את התלמידים שלי לדילמה של אותה נערת אולפנה ששרה יפה והייתה צריכה לבחור בין האולפנה שלה, שאסרה עליה להשתתף באחת מתוכניות המוזיקה, לבין לממש את החלום שלה כמו שהיא רצתה – להיות זמרת מפורסמת. שאלתי אותם מה הם היו עושים לו מימוש החלום שלהם היה מגיע על חשבון ההלכה או רוח ההלכה.
בסוף הסמינריון, כאשר הלכתי למכונית שלי עם המזוודות, תפסו אותי שתי נערות ואמרו לי: "תודה שגרמת לנו לשאול שאלות כמו שהצגת אותן. הבנו שאף פעם לא באמת חשבנו עליהן לעומק".
הרגשתי שרק בשביל זה, היה שווה לבוא.
