הרב אילן דנינו ז"ל ונאום סוף שנה

בכל פעם שאני מקליד הערה לתעודה, אני נזכר איך לפני יותר מ-20 שנה המחנך היקר והאהוב שלי, הרב אילן דנינו ז"ל, כתב לי מכתב שלם בנוסף לתעודה מדוע הוא מאמין בי ופירט את התכונות הטובות שלי.

ובכל פעם שהגיעה תקופה שהרגשתי בה שמנהרת החיים סוגרת עליי ואני נשאב לחור שחור וגדול של עצבות, אמא שלי הייתי הולכת במיוחד למזנון שלנו מעץ ומוציאה ממנו בדחילו ורחימו את המכתב הזה, שעליו היא שמרה מכל משמר. ובכל פעם מחדש הפיח בי המכתב הזה חיים ותקווה, כמו משאף לחולה אסטמה.

בחלוקת התעודות, אתה צריך להגיש מכתב יפה ומהודר שבו אתה מפרט לתלמיד שלך את כל התכונות הנהדרות שלו ומסביר לו במילים אחרות מדוע רק בשבילו נברא העולם. ואחרי שאתה יוצא ידי חובת משרד החינוך, ומסיים לדלקם לו את הציונים שלו, אתה מניח את התעודה ואז מסתכל לו בלבן של העיניים ואומר לו: "ועכשיו, יקירי, הגענו לדבר האמיתי והחשוב באמת: המכתב האישי שכתבתי לך ושאותו אני רוצה שתיקח איתך הלאה לשארית חייך".

ואז התלמיד מניח בצד את התעודה, נוטל את המכתב ומגלה מדוע הוא צריך בכלל לקום בבוקר ולמה יש בחוץ עולם שמחכה רק לו ולתכונות הייחודיות שלו, שיעזרו לו למלא את השליחות שלו בעולם.

ואם הוא חכם, או שיש לו אמא חכמה, הוא יכניס את המכתב הזה לתוך שקית ויטמון אותו בתוך המזנון של הבית שלו. ובימים שהוא ישכח מי בכלל צריך אותו בעולם הזה, הוא ייגש לשם בעיניים דומעות ויקרא את המכתב הזה, ונפשו תחיה מחדש.

***

עמדתי השבוע מול התלמידות והתלמידים האהובים שלי בטקס סיום שנת הלימודים, והנה עיקרי הדברים שאמרתי להם:

"ס. יזהר כתב: 'אם אתה רוצה להראות לתלמיד או לילד את כוכב הצפון – גע בכתפו'. חשבתי על המשפט המקסים הזה. גע. בלי כוח. בלי לחץ. דחיפות. בלי לחנוק אותו. בלי לשרוט אותו. בלי לדחוף אותו. בלי לאיים עליו. גע. בנחת. בזהירות. ביראת כבוד. בליטוף. בחיבוק. בגובה העיניים.

במהלך שלוש השנים שהייתי איתכם, השתדלתי להימנע מחינוך שהוא פס ייצור. לכל איש יש שם. גם לכל תלמיד. השתדלתי בכל מאודי להעניק לכם 'חינוך בוטיק'. כמו שוקולד בעבודה עצמית. כי מה בעצם תלמידים היום צריכים הרבה לפני ציונים? קודם כל שיראו אותם. באמת. לא שיראו דרכם. שיראו את הלב הפועם שלהם. שיראו את החלומות שלהם.

בכל יום פתחנו בכיתה 'מעבדת עיניים'. השתדלתי להסתכל על העיניים שלכם ולראות איך הן נראות: אדומות. חלילה כבויות. נוצצות. אדישות. כי המפתח ללמידה הוא לדעת שטוב לכם מבחינה רגשית וחברתית. אני מאחל לכם שתאהבו את עצמכם, ובכל יום ויום תתעוררו בתחושה שבשבילכם נברא העולם ואף אחד לא יוכל להחליף אתכם. שהעולם זקוק לכם.

תודה לא-לוהים ולמשפחה על הזכות להיות מחנך בישראל".