הילדים שלכם רואים משחק הדיונון?

חבר שלי, מחנך כיתה ד', סיפר לי שפתאום הוא קלט שבהפסקה חלק מהתלמידים שלו משחקים דג מלוח. הוא לא הבין – מה קשור משחק שהוא שיחק ואהב כילד לילדי דור ה-Z? אבל, זה נראה לו נחמד וקסום והוא התיישב על הספסל בשביל לצפות בהם. אלא שאז הוא שם לב למשהו מעניין וחריג: שלושה תלמידים נוספים שלו, חיכו לשאר התלמידים ששיחקו עם שקית מלאה במים ומיד רצו לעבר התלמידים שהפסידו, פוצצו להם את השקית של המים על הראש והתלמידים שהפסידו העמידו פני מתים.

הוא שקל אם להפסיק את המשחק הקסום שפתאום נראה לו אלים במיוחד ובסוף החליט לתת להם לסיים אותו, ואז שאל תלמיד לפשר העניין. התלמיד ענה לו: "מה, המורה, לא ראית את הקטע של משחק ה'דג מלוח' בסדרה 'משחק הדיונון?".

חבר שלי, שלא היה לו מושג על מה התלמיד שלו מדבר, לא התעצל, נכנס ל'נטפליקס' וצפה בפרק הראשון של הסדרה. הוא תיאר לי שהוא הרגיש כאילו שהוא חטף אגרוף חזק בבטן: שפריצים של דם בהילוך איטי ומראות של אלימות קשה שגם אם יש לכם לב מפלדת אל חלד תרגישו שבא לכם להקיא. "אתה קולט שהתלמידים שלי צופים בזוועה החינוכית הזו? איפה המבוגר האחראי? האם 'נטפליקס' תוכל להזריק ללבבות של הילדים האלו כל דבר שהיא רוצה וכולם פשוט יסניפו את זה? האם ההורים שלהם באמת לא מודעים לנזק המצטבר שהסדרה הזו גורמת לילדים האלו?", תהה.

*

לאחרונה יצא לי לדבר עם כמה וכמה הורים על העניין של משחק הדיונון. הקולות ששמעתי מרוב מוחלט של ההורים היו: "אתה חושב שאני שמח שהילד שלי צופה בזה? אבל יש לחץ עצום של הילדים לצפות בסדרה הזו בטענה ש'כולם רואים אותה', מה אני אמור לעשות? להפוך את הילד שלי למוזר היחיד שלא צופה בה?"

חשבתי שהמלחמה בעניין כבר אבודה עד שדיברתי השבוע עם הורה שאמר לי שהילד שלו (בכיתה ה') בניגוד להרבה חברים שלו לא רואה 'משחק הדיונון' בגלל שהוא ואשתו אמרו לו שזו תוכנית שלא ראוי שילדים בכיתה ה' יראו אותה ולכן הם לא מרשים לו. חד וחלק.

אותו אבא סיפר לי שביום חמישי בהפסקה בבית הספר הקניטו בגלל זה את הילד שלו.
"נו" אמרתי לאבא: "בטח בנקודה זו וויתרת כמו רוב ההורים. שרק הילד לא יצא חלילה יוצא דופן".
"נראה לך?", הוא אמר לי. "אמרתי לילד שלי: אתה יודע שכל החברים שלי בתיכון עשו רישיון נהיגה בגיל 18 ורק אני בשביל לא להדאיג את אמא שלי עשיתי בגיל 21? כולם נהגו. וכולם נהנו. ורק אני הלכתי כנגד הזרם כי היה חשוב לי הבריאות והרגשות של אמא שלי. בהתחלה זה היה לי קשה ובסוף הייתי כל כך גאה. הנה, בניגוד לכולם שכמו דגי רקק שוחים עם הזרם, אני כריש לבן ומסוגל לשחות גם נגדו".
נשארתי פעור פה.
אני מדבר המון עם הורים ואין מכבש לחצים חזק יותר מאשר ה'מה יגידו'.
כל כך משמח ומרענן לראות שיש גם הורים כאלו שכבר בתור נערים לא ספרו בעיניים את ה'מה יגידו' המפורסם ולא הלכו רק כי כולם הולכים.

"חכה, זה לא הכול", אמר לי אותו הורה. "אח"כ הראיתי לילד שלי איך נראות ריאות של מעשן ואיך נראות ריאות של אדם בריא. הילד שלי ראה ונגעל. הוא לא האמין איזה נזק עושות הסיגריות. ואז אמרתי לו שכמו שהסיגריות הורסות את הריאות ככה הסדרה הזו 'משחק הדיונון' הורסת את המוח. בשני המקרים, גם עם סיגריות וגם עם הסדרה הנזק נעשה בחשאי, אבל הוא נעשה ובסוף זה משפיע על הנפש".

אמרתי לאבא הזה שהלוואי שכל ההורים היו כמוהו ושאני ממש מעריך את התפיסה החינוכית שלו, והוא השיב לי: "על כל דבר בחיים אנחנו יכולים להסתכל או בתור מורכבות שתוריד אותנו, או בתור אתגר שיצמיח אותנו. הסדרה הזו הרימה לי להנחתה את האפשרות להעצים את הילד שלי ולהזכיר לו שיש לו עמוד שידרה חזק ושהוא יוכל לעמוד נגד כל החברים שלו בבית הספר".

כי בתכלס', זה יכול להיות נהיגה, סמים, יציאה לטרקים או כל דבר אחר שיכול ועלול להרוס את הילדים וקשור ללחץ חברתי.

הסדרה 'משחק הדיונון' מזכירה לנו שאף אחד לא צריך להיות שבוי בידיים של 'נטפליקס' ולא הכסף הגדול והג'אנק שהיא מפיקה ייקבעו את החינוך של הילדים שלנו.

ואם חושבים על זה, אז אולי ההימנעות מלראות אותה, בכל זאת תוציא משהו טוב מהסדרה הכי מצליחה של נטפליקס בכל הזמנים.

(וישלח תשפ"ב)