אבינועם הרש (מחנך ומעביר שיחות להורים מורים ונוער)שמעתי חלק מההספד שנשאה הדס, רעייתו של אלישע לוינשטרן הי"ד, לוחם בגדוד 8104 שנפל ברצועת עזה מפגיעת טיל נ"ט, ובו היא סיפרה שאלישע ניגש לבחינת קבלה באחת מחברות האשראי. בגלל שהיה אדם כל כך ישר והגון על השאלה "האם לקחת בחיים שלך עט או עיפרון בלי רשות?", ענה בפשטות…לא.
אחראי בחינות הקבלה היה בטוח שהוא 'עובד עליו', כי איזה בן אדם שפוי לא לקח פעם בחיים משהו שלא ברשות.
וחשבתי, כמה פעמים יוצא לנו לעגל פינות בעבודה ולהתקשר מהקו של המשרד או לטעום כמה פיצוחים רק בשביל לבדוק האם זה טרי, ולעומת זאת איזה נורמות מוסר מעוררות השראה היו לאלישע הי"ד. הלוואי שנשאף להגיע לרמות המוסר הכל כך גבוהות שהבן אדם הזה זכה להגיע אליהן.
בהמשך לכך, אם אתם אנשי חינוך או סתם הורים שרוצים להעניק לילדים שלהם (בתנאי, כמובן, שהילדים שלכם בגיל המתאים, הייתי אומר כיתה ז' ומעלה) ערך חשוב ומיוחד, תקשיבו איתם ביחד להספד של הדס, שאני חייב להביא כאן עוד כמה שורות ממנו:
בחלק הזה של ההספד הדס ספדה לו וסיפרה על חייו בארצות הברית: "אלישע, בכלל לא נולדת פה. נולדת בניו יורק. הייתה לך את כל האפשרות להמשיך לחיות חיי נוחות שם, אבל ההורים שלך בחרו לעלות לארץ ישראל ולקשור את גורלם בגורלה, כשנטעו כאן, בבית שמש עץ ראשון".
"התרגשות על השורשים שהם מכים כאן באדמה הקדושה של ארץ ישראל. והנה, היום אותה אדמה קדושה תזכה לחבק אותך אליה", הוסיפה. "מאוד רציתי סוף אחר, שתחזור הביתה מהמלחמה ונמשיך לבנות יחד את החיים שלנו עם ששת ילדינו ולו"ז צפוף ומשימות".
היא סיפרה: "לפני שהתחתנו אמרתי לך שאני רוצה להקים סניף חדש לקב"ה, סניף שיהיה כולו מושתת על ענני הקודש, שנעשה באמת את מה שה' רוצה שנעשה. עכשיו נשארתי לנהל לבד את הסניף, ואני מבטיחה לך שלא רק שהופעת החיים שלנו לא תקטן, אלא שהיא תגדל על אפם וחמתם".
"כשיצאת למלחמה במוצאי שמחת תורה אמרתי לך שכל הספרים בספרייה מקנאים בך, הרמב"ם והרמב"ן, הפרי צדיק והריטב"א, כולם היו מתחלפים איתך בשנייה. זכית לעשות מה שאלפיים שנה יהודים רק חלמו – לצאת ולהגן על העם והארץ". (מתוך ערוץ 7).
***
לא יודע מה איתכם, אבל התחושה הראשונה שלי כששמעתי את ההספד הזה הייתה: זה אמיתי? באמת יש עוד אנשים כאלו בעולם שלנו? עם כזו מידה של יושרה? עם כאלו נורמות של אמת? ההספד הזה הרגיש לי כמו פצצה גרעינית של אידאלים וערכים. לא איזה משהו מלאכותי שנוטף יח"צ וארוז בנייר פצפצים אלא שאגה אמיתית היישר מהתנור הלוהט של החיים. תמיד למדנו על הערכים האלו אבל מי בכלל חלם לשמוע אותם בעוצמה מרהיבה ועוצמתית, כואבת ונוגעת כל כך כמה שיעורי חברה הייתי מעביר רק על ההספד הזה…
לפני שבוע נכנסתי לספרייה התורנית בבית הכנסת של המושב 'נחלים' שאני גר בו והעיניים שלי נפלו על סדרת המופת שכולנו גדלנו עליה: 'כה עשו חכמינו'. תחושה של החמצה צרבה לי את הלב: אנחנו היינו בדור אחר. עוד לא הסנפנו את המסכים כמו שקורה היום עם החבר'ה הצעירים. מה הסיכוי שהם יתחברו בכלל לספרים הנהדרים והקסומים האלו שתפסו חלק נכבד מהילדות שלנו?הרגשתי עליהם עצב. מאיפה הם ישמעו על הסיפורים של כיבוד ההורים המופלא של דמא בן נתינה?
ואז התחילו להגיע שמות הנופלים ואיתם הסיפורים המדהימים לא פחות ששרטטו את דיוקנם של האנשים הענקיים האלו, הנפילים שחיו בתוכנו. ואתה מתחיל לשמוע את אורחות החיים שלהם ואת הגדלות הטבעית שהם הצליחו להסתיר.
מקשיב ופתאום יוצאת לך שאגה עוצמתית של 'וואהה! איזה אנשים הם היו!. ואתה מבין שגם אם הדור הצעיר לא יקרא את 'כה עשו חכמינו' (והלוואי שהוא כן יקרא ויקבל את המתנות שאנחנו קיבלנו) עדיין יש אור בקצה המנהרה בדמות סיפורי המופת של החיילים שנפלו על קדושת הארץ, אבל לא פחות חשוב מכך:
יידעו להפוך את החיים שלהם לשליחות אמיתית ולאוקיינוס מלא באידיאלים ובמסירות נפש. והם בעצם הדמה בן נתינה של הדור שלנו.
יהי זכרם ברוך.
לעילוי נשמת אלישע לוינשטרן הי"ד, שבחייו ובמותו הראה מדוע כאמרת הרבי מקוצק, האדם נולד להרים את השמיים
