גבורה התלויה בשערה

מפגש האיתנים בין שני האחים שעתידים להיות מנהיגי האומה היהודית, יהודה ויוסף, מזמן הרבה מתח ומטען רגשי. אין צורך להכביר במלים מעבר לאופן שבו מתארת התורה את המתיחות בין השניים, את מאבקי הכוחות ואת השפה המילולית והלא-מילולית של ההתנצחות הנוקבת, ובעיקר – של האחריות המשפחתית והלאומית.
חז"ל מצאו דרך ציורית מאוד לתאר את זעמו של יהודה על הפח שהפיל בו יוסף את צעיר האחים בנימין. כך בבראשית רבה על אתר (צג, ז):
"באותה שעה נתמלא (יהודה) חמה על יוסף. כיון שראה יוסף סימנין של יהודה, מיד נזדעזע ונבהל, אמר 'אוי לי! שמא יהרגני!'. ומה הן סימנין שהיו בו ביהודה? של בית שילו אמרו: שני שילטונין זולגות דם, ויש אומרים כמין שלטי הגבורים, וחמשה לבושים היה לובש, נימה אחת היתה לו בלבו, כיון שהיה כועס קורע את כולם. מה עשה יוסף באותה שעה? אותו עמוד של אבן שהיה יושב עליו בעט בו ועשאו גל של צרורות. מיד תמה יהודה ואמר 'זה גבור ממני?!'. באותה שעה אחז יהודה חרבו לשולפה מתערה, ואינה נשלפת לו. אמר יהודה ודאי זה ירא שמים הוא, לכך נאמר (קהלת ז) 'החכמה תעוז לחכם' ".
הרי לנו שעוד לפני אגדת המלך ארתור לא הצליח יהודה לשלוף את חרבו, אולם כאן המניע היתה במושא האיום, יוסף, שפשוט היה צדיק. אין בכך כדי לבטא את עמדת המדרש על יהודה כאיש גיבור. זאת ועוד, התיאור של שערה באזור הלב של יהודה שנוקבת וקורעת את בגדיו של יהודה נשמע מתמיה ביותר.
בתרגום הירושלמי על אתר (פס' יט) הוסיפו לנו כמה פרטים (מתורגם לעברית על ידי):
"כאשר ראה יוסף את הבעירה והאש שעולה מגבורתו של יהודה אחיו, ושיצאו שערות ליבו וקרעו את לבושיו, בה בשעה רמז למנשה בכורו ורקע בנעליו ורעדה על העיר שיוסף היה בה. אמר יהודה, אילולא שהיה זה יוצא מבית אבא לא היה מסוגל לעשות כן. לפיכך בחר יהודה לרכך את מילותיו ואמר 'אדוני שאל…' ".
סוגיה זו של שערותיו של יהודה תמוהה ביותר ומחייבת מחשבה מרובה – מה הטעם שהמדרש מרחיב ומתאר תיאור כל כך פלסטי של מנגנוני הכעס הגופניים של יהודה? מה עלינו ללמוד מכך, בבחינת מעשה אבות סימן לבנים?
פירוש נאה על דרך הרמז מצוי בתורתו של הרמ"ז, ר' משה זאב מזוזה, מגדולי לבוב-למברג. כך הוא כותב בספרו (בילגורייא תרצ"א):
"ולפי עניות דעתי לפרש דרך רמז על פי הידוע מהלכות תפלין שצריך להיות קצת שערות יוצאות מהתפלין של ראש קודם פרשת 'והיה אם שמוע' והשערות מורין על דינין, כנזכר בספרי יראים, והד׳ פרשיות שבתפלין הם כנגד ד׳ אותיות של שם הוי׳ ב״ה".
כלומר, אין להבין כפשוטו את המדרש, כאילו שערותיו של יהודה היו פוגעות בסביבה, אלא להבין את עומק כוונת המדרש, את הדין, העוצמה של הזעם של יהודה, שהרי, כנודע, זעמו של מלך הוא זעם קשה ומסוכן. ממשיך הרמ"ז ומבאר את עומק המדרש הזה:
"ובשם יהודא יש שם הוי' ברוך הוא, שהדלי״ת מורה כמו שערות שבתפלין שצריכין להיות בוקעות לחוץ קצת, וזהו שאמר יהודא דבר אני מוציא מבפנים, פירוש השערות שהד׳ שבאמצע התיבה מורה על זה, מוציא מבפנים […] והדינים יכלו אותם".
הווה אומר יהודה מגלה שזעמו הוא זעם קדוש ועליון, ביטוי לרצון א-להי להגן על ישראל ולשמור על כבודם לנוכח איום חיצוני כמו זה. יהודה, האחראי על כלל ישראל, ומי שהצהיר על ערבות למען כלל האחים בפני יעקב אבינו, אביהם של ישראל, מוכן להוציא מתוכו על זעם וחרון אף אפשרי בכדי להגן על ישראל. זאת ועוד, ראוי לשים לב שמדובר בפעולה שמתבצעת מתוך שם הוי"ה דווקא, ולא מתוך השם שרגיל לבטא דין, הלא הוא שם א-להים. זאת מכח העובדה שמדובר בביטוי של רצון ה' לשמור ולהגן על ישראל, מידת הרחמים על ישראל, שעשויה לבטא זעם על האומות.
הפירוש הנאה הזה יוצא מדבריו של אחד החכמים המיוחדים שקמו לישראל בדורות האחרונים, אדם שלמרבה הצער סבל מעיוורון במשך רוב ככל ימיו, והיה מוכר בידי חכמי דורו כגאון עצום ובקי, חרף מגבלותיו הגופניות, ורבים היו נמלכים בעצתו ובבקיאותו וחריפותו בעת הצורך. דבריו, שיצאו לאור בשנת 1931 למניינם, פורסמו בעילום שם העורך, אולם ידוע לנו היום שמדובר בלא אחר מאחד מגדולי ומיוחדי תלמידיו, הרב ראובן מרגליות זצ"ל (הוא כתב כן בעצמו בספרו מרגליות הים על מסכת סנהדרין, עמ' 66).
אברהם יערי, החוקר הדגול של אוצר הספרים היהודי לדורותיו, הקדיש בספרו "מחקרי ספר" פרק לחכמי תורה עוורים בדורות האחרונים, שכותרתו 'ההולכים בחושך ראו אור גדול', וכה כתב בשם הרב מרגליות:
"במכתבו אלי מיום כ"ג בשבט ת״ש הוא כותב עליו (על הרב מזוזה): 'הוא היה יליד לבוב, וכל הזקנים שהכרתי בילדותי ידעוהו כשכבר היה מאור-עינים, כלומר, שרובי שנותיו עברו עליו במצב זה. בהיותי צעיר מאד למדתי לפניו, אני אמרתי מתיך הספר והוא הקשיב ופלפלנו בהלכה. אחרי השעורים רשמתי בספר חידושיו, וחוברות אחדות היו אצלי שרשמו גם אחרים ממה ששמעו מפיו, ואחרי שנפטר סדרתי את הכתבים והדפסתי אותם בהוצאת בניו. זכורני שהרבה מגדולי התורה שבאו פעם ללבוב הלכו אצלו והציעו לפניו חידושיהם, והוא הכיר כל איש בטביעת הקול גם אחרי עשרות שנים״.
מסתבר שפנים וצורות רבות לה לגבורה הפנימית העמוקה של גדולי האומה ומנהיגיה לאורך הדורות.
תשע"ד