יעקב ספוקוינייעקב אבינו חשש מחשכת הגלות ולכן נגלה אליו ה' לחזק אותו, ואמר לו: "וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵ-ל אֱ-לֹהֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם" [מו' ג']. מסביר 'העמק דבר': "משום שהיה ירא שלא יהיה נשקע זרעו בהתערבות האומה של מצרים, ורק בא"י מקום מקודש לעבודת קורבנות, וגם מיוחד לחוכמת התורה יותר מכל הארצות, יכול להיות משומרת נקודה הישראלית לדור-דור. משא"כ במצרים אינו מקום תורה ועבודה, אפשר שיהא ח"ו נשקע עין ישראל, וע"ז הבטיחו ה', אל תירא." גם עקב כך ביקש יעקב להכין היטב את הירידה למצרים ולכן שלח את יהודה להכשיר את השטח: "וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה וַיָּבֹאוּ אַרְצָה גֹּשֶׁן" [ [מו'- כח']. רש"י מביא את דברי המדרש: "להורות לפניו, לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה". כי במיוחד בחשכת הגלות יש לשמור שלא תישכח תורה מישראל.
בשעתו הקשה ביותר של עם ישראל בגלות, בימי השואה, נעשה מאמץ עליון לשמור לפחות על גרעין של מסורת ישראל. למאמץ הזה היו שותפים לא רק יהודים שומרי תו"מ, אלא גם חילונים. קבוצה כזו הקימה בגטו ורשה את ארכיון 'עונג שבת'. חברי הקבוצה תיעדו את כל מה שקרה בגטו מיום היוסדו. למעשה, כתבו את ההיסטוריה של הגטו לטובת הדורות הבאים. מלבד זאת, כתבו גם יומנים אישיים. לצד התיעוד, בולטת ההתפעלות שלהם עצמם מעוצמת הרצון לשרוד ולהמשיך את שושלת העם היהודי. אחד מהם הוא המורה אברהם לוין, שכתב בין היתר: "אחת מתופעות הלוואי המפליאות ביותר של מלחמה זו, היא ההצמדות לחיים, וההעדר הכמעט מוחלט של התאבדויות. הבריות מתים בהמוניהם ברעב, במגפת הטיפוס… נרצחים בהמוניהם בידי הגרמנים, אך אין הם נמלטים מהחיים על דעת עצמם. נהפוך הוא… מבקשים לזכות ולראות בסופו של הצורר… מכיר אני יהודי שכולו שיבה. ודאי בן 80. בחורף שעבר אירע לו אסון גדול. בנו-יחידו מת מטיפוס. אין לו ילדים אחרים… לפני ימים אחדים ביקרתי אצל הזקן. כשנפרדנו, פרץ בבכי ואמר לי בזו הלשון: 'רוצה אני לזכות לסופה של המלחמה ולהוסיף לחיות ולו מחצית השעה בלבד…'. זו שאיפתם הלוהטת של כל היהודים." [5.6.1942]
חבר אחר בקבוצה, חיים אהרון קפלן כתב: "אין לנו תפילה בציבור אפילו בימים הנוראים… אף לימים הנוראים לא נתקבל רישיון תפילה בציבור….בימי גלותנו היותר חשוכים ואפלים לא נוסינו בניסיון כזה. וראה זה פלא, אעפ"כ אנחנו חיים. אמנם חיי בוז והשפלה כלפי חוץ. אבל כ"כ קהו רגשותינו האנושיים עד שחדלנו להרגיש… הא למה הדבר דומה, לכלב רע שאינו נוהג בך מנהג של כבוד. התיעלב? הלא בסה"כ כלב הוא. ועוד: הכול אסור לנו והכול אנו עושים! את 'פרנסתנו' אנו מוצאים באיסור ולא בהיתר. וכך בנוגע לתפילה בציבור: מניינים נסתרים למאות בכל מלוא ורשה, עורכים תפילה בציבור ואינם דולגים אף על הפיוטים היותר קשים… הכול כמנהג ישראל מקדמה דנא….". דמיון מצמרר להיאחזות במסורת גם בקרב חטופינו אצל הרוצחים בעזה.
מייסד ארכיון 'עונג שבת' היה ההיסטוריון ד"ר עמנואל רינגלבלום. בזכות פעולות התיעוד שלו אנו יודעים הרבה יותר על מה שקרה ליהודי הגטו הגדול ביותר. את רשימותיו הצפין רינגלבלום בתוך קופסאות מתכת והן הוטמנו בשלושה מקומות שונים. לאחר המלחמה נמצאו 10 קופסאות מתכת מתחת לחורבות העיר ורשה. מהממצאים ניתן ללמוד, למשל, כמה קלוריות הקצו הנאצים לכל יהודי ואיך השלימו היודנראט והמבריחים את מה שהיה חסר, במגבלות האפשר. דווקא החלק העוסק בהתארגנות למרד לא נמצא עד היום. כל השלושה נרצחו בידי הנאצים, אך מיומניהם ניתן ללמוד רבות על מלחמת ההישרדות של העם היהודי בתקופה החשוכה בתולדותיו.
Yaakovspok1@gmail.com
