יעקב ספוקויני
"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'" [ויקרא א- ב] – לשון הפסוק לא מובנת. לכאורה צריך היה לכתוב אדם מכם כי יקריב, שהרי כך לשון הכתוב בתורה בכמה מקומות, כמו: "וכי יכה איש", "כי יקח איש אישה" [דברים כב']. רש"י מסביר בעקבות הגמרא בסוכה כי הכוונה שאדם יקריב משלו ולא חלילה ממה שגזל מאחרים. אך עדיין לא נתיישב סדר המילים בפסוק. רבנו בחיי מסביר זאת כך: "מתוך הלשון הזה נראה כי אפשר להקריב קרבן מן האדם, לפי שהיה לו לומר: 'אדם מכם כי יקריב קורבן'. אבל הכתוב הוא מניעה", כלומר הכתוב בא לאסור את קורבן האדם ואומר לנו כי: "אדם, כשירצה להקריב מכם קורבן לה' – [יקריב] מן הבהמה… ולא מן האדם. וזהו שאמר הנביא [ירמיהו טו] 'הוא אשר לא ציוותי ולא דיברתי ולא עלתה על לבי'". לא לחינם הכתוב הזכיר אדם. הוא בא ללמדנו שאדם לעולם יהיה זה שמקריב קורבן ולא חלילה שאדם יוקרב כקורבן.
היהדות שללה תמיד הקרבת קורבן אדם. גם כאשר האויב מבקש אדם מסוים על מנת להורגו, תוך איום במוות אחרים, הרי זו אחת משלוש מצוות שהן בבחינת "ייהרג ואל יעבור". כך נפסק ברמב"ם ובשו"ע.
בתולדות עמנו קרו, למרבה הצער, מקרים כאלו בזמן עימות מול רשעים שונאי ישראל.
בזמן השואה, בגטו וילנה נוצר עימות כזה בין המחתרת היהודית בראשות יצחק ויטנברג ובין אנשי היודנראט. אנשי היודנראט [=השלטון היהודי בגטו] היו נגד עצם קיום המחתרת וטענו כי חבריה מסכנים את כלל האוכלוסייה. אבל אנשי המחתרת הבינו את מה שלא רצו להבין ביודנראט – כי גורל היהודים נחרץ למוות. הראשון שתפס את משמעות מעשי הגרמנים היה סגנו של ויטנברג, אבא קובנר.
לגטו הגיעו עדויות על רצח של אלפי יהודים בבורות ההריגה בפונאר. על כך אמר קובנר בכרוז שפרסם לתנועות הנוער החלוציות בוילנה (1.1.42): "…פונאר איננה אפיזודה (אירוע מקרי). זוהי שיטה מחושבת היטב, היטלר זומם להשמיד את כל יהודי אירופה …אל נא נלך כצאן לטבח! נכון, חלשים אנחנו וחסרי מגן, אולם התשובה היחידה לאויב היא התנגדות! אחים! מוטב ליפול כלוחמים בני חורין מלחיות בחסד… מרצחים. להתגונן עד הנשימה האחרונה" [האנציקלופדיה של השואה עמוד 1074].
אבל רוב תושבי הגטו, בלחץ היודנראט, סירבו לקבל זאת. יעקב גנס שעמד החל מקיץ 1942 בראש הגטו, השליט בו סדר ומשמעת קפדניים. הוא וחבריו דאגו לעבודה למרבית אנשי הגטו וסברו כי 'עבודה תציל ממוות'. באחד הימים נודע לגנס כי אנשי המחתרת אוספים נשק על מנת לארגן מרד מזוין. הוא זימן אליו את ראשי המחתרת ובראשם ויטנברג וקובנר. לפתע, באמצע הפגישה נכנסו אנשי S.S חמושים בנשק ושאלו מי זה ויטנברג. גנס הצביע על ויטנברג והנאצים לקחו אותו עמם בכוח. אנשי המחתרת, שנערכו מראש לאפשרות כזו, איתרו את מקומו של ויטנברג והצליחו לחלץ אותו בכוח. הגרמנים הזועמים פנו לגנס והציבו אולטימטום: להסגיר את ויטנברג או שהם ייכנסו במלוא הכוח והעוצמה לגטו.
גנס כינס את כל אנשי הגטו לאסיפה דחופה וטען באוזני ההמונים כי אם לא יוסגר ויטנברג לידי הגרמנים, הללו יכנסו בכוח וישמידו את כלל יהודי הגטו. האוכלוסייה היהודית צרה בזעם על אנשי המחתרת. חברי המחתרת ברובם לא ידעו היכן מסתתר ויטנברג. הם גם לא רצו לדעת על מנת שלא לבוא לידי ניסיון. גנס, לדברי קובנר, בעדותו במשפט אייכמן, הסית את ההמון נגד המחתרת ואף נתן בידיהם נשק. כשגבר הלחץ הציבורי, התכנסה מפקדת המחתרת יחד עם ויטנברג במקום המסתור. "מה אתם מבקשים ממני, להסגיר את עצמי?" שאל ויטנברג וחבריו ענו שיש רק שתי אפשרויות – להילחם נגד רוב תושבי הגטו או למסור אותו לידי הגרמנים. על השולחן היה מונח אקדח. ויטנברג, לדברי קובנר, שקל לירות בעצמו, אך לאחר כמה דקות מסר את האקדח לידי קובנר ומינה אותו למפקד המחתרת. ויטנברג עצמו יצא החוצה והסגיר את עצמו לידי הנאצים. הוא עונה בידי אנשי הגסטאפו ומת כמה שעות אחר כך. יש אומרים שהתאבד בבליעת כדור ציאניד. כך מסר ויטנברג את נפשו על מנת למנוע מלחמת אחים בגטו וילנה.
Yaakovspok1@gmail.com
(ויקרא תשפ"ג)
