יעקב ספוקויני"אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן. וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם" [לג, א-ב].
רש"י: "למה נכתבו המסעות הללו? להודיע חסדיו של מקום…". ואילו המסעות עצמם לְמַה נועדו? 'העמק דבר' כותב כי רוב המסעות נועדו לצורך הגעה לא"י. הרמב"ם מסביר כי פירוט המסעות בא לְאַמת את הניסים והנפלאות שאירעו לאבותינו. יהודה נחשוני בספרו 'הגות בפרשיות התורה' מסכם: "יש בסיפורים אלה [על המסעות] תועלת לשעה ולדורות, שיתפרסם הנס הגדול בין העמים באותו דור אשר שמעו את שמע [עוצמת] מצרים… ולמרות עוצמתם של המצרים הוציאם ה' משם". רבי נחמן מברסלב ניסח זאת בקיצור: "לכל מקום שאליו אני הולך, אני הולך לארץ ישראל". הוא אמר זאת בהקשר ישיר למסעו המפרך לארץ, בסוף המאה ה-18, אך אמירתו נתפסת גם כתכלית כל נדודיו.
מאז ומתמיד היה קיים רצון לתעד את האירועים ההיסטוריים. כל כותב מזווית הכתיבה שלו. כותבי העיתים שלנו שאפו להנציח את קורות עם ישראל. חלק מהכותבים רצו לראות במו עיניהם את מה שקורה לבני עמנו. אחד מהם, ר' בנימין מטודלה, תיעד זאת בספרו 'מסעות בנימין'.
הוא יצא לדרכו בשנת 1165 והגיע לא"י, אחרי שביקר בכמה ארצות אחרות, שם חיפש את אחיו היהודים וכתב בקצרה על אודות קהילות ישראל. בהמשך הוא מוסר לנו ד"ש מירושלים של המאה ה-12: "היא עיר קטנה ובצורה תחת 3 חומות ואנשים בה הרבה וקוראים להם ישמעאלים, יעקוביין, וארמים ויוונים וגיאורגים ופרנקוש [=נוצרים מאירופה] ומכל לשונות הגויים ויש שם בית הַצְבִיעוֹת, שקונים אותו היהודים בכל שנה מהמלך, שלא יעשה שום אדם צביעה בירושלים כי אם ד' היהודים לבדם… דרים תחת ממגדל דוד בפאת המדינה[=העיר]…". בעת ביקורו בעיר הקודש שלטו בה הנוצרים, והם אסרו על יהודים לגור בעיר העתיקה.
על הצבעים העיד גם נוסע אחר באותה תקופה, פתחיה מרגנסבורג, שכתב על שני יהודים שהורשו להיכנס לעיר העתיקה לצורך הצביעה. כמאה שנה אחריו ביקר הרמב"ן בעיר ותיאר: "כל המקודש מחברו, חרב יותר מחברו וירושלים חרבה מן הכל".
בהגיעו לקבר דוד בהר ציון, תיאר מטודלה התמוטטות בחומה שהובילה לתגלית שנקראת כאגדה: "ואין המקום ידוע כי מהיום, ט"ו שנה נפל מן הבמה אשר בהר ציון ואמר הפטריארך לממונה… קח את האבנים ובנה ממנו הבמה והוא שכר פועלים… והיו מוציאים את האבנים מיסודות חומת ציון, ובין האנשים האלה היו שני בעלי ברית. יום אחד עשה אחד מהם מִשתה לחברו, ואחר אכילתם באו למלאכה ואמר להם הממונה, מדוע איחרתם היום לבוא? ענו לו, בשעה שילכו חברינו לסעוד, אנו נמשיך במלאכתנו. הגיע זמן הסעודה והלכו חבריהם לסעוד. הם הוציאו את האבנים. והנה הוציאו אבן אחת ומצאו שם פי מערה. אמר אחד לחברו, ניכנס ונראה אם יש שם ממון. הלכו לתוך המערה עד שהגיעו לארמון אחד גדול בנוי על עמודי שש מצופה בכסף ובזהב. לפניו שולחן זהב ושרביט ועטרת, והוא קבר דוד המלך. לשמאלו קבר שלמה המלך. וכן כל הקבורים ממלכי יהודה. ושם ארגזים סגורים שאין אדם יודע מה שבהם…".
עוד הם נכנסים, ובאה רוח סערה והכתה בהם, והם התעלפו. לפתע, שמעו קול הקורא להם לקום ולברוח מהמקום. הם יצאו וסיפרו לפטריארך, והוא פנה לאברהם החסיד, והלה הסביר להם שאלה קברי מלכי בית דוד. שלחו שני אנשים פנימה, והם לא חזרו. אחר כך מצאום מתים. מייד ציווה הפטריארך לסתום את המקום "כי אין הא-ל חפץ להראות אותו לאדם".
מידע זה ואחרים שימשו את הדורות הבאים, אך בעיקר גרמו לגעגוע עמוק לציון. זו תכלית ראויה לכל המסעות.
Yaakovspok1@gmail.com
