חוזרים הביתה
על פניו, רה"מ נתניהו יכול לחזור מפגישתו עם נשיא ארה"ב טראמפ מרוצה מעל הגג. בהיבט האישי, ניכר היה שהיחסים הבינאישיים ביניהם מעולים. זה נכון שבמפגשים שלו עם מנהיגים מהעולם, טראמפ נוהג לאמץ את הטקטיקה של 'חבק, העתר שבחים ופרגן מול המצלמות' – ככה הוא מרכך את בן שיחו. ואח"כ בחדר הסגור, קל לו יותר לדרוש גם דברים שלא הכי נוחים לאורחו. תשאלו את זלנסקי.
ובכל זאת, וגם אם טראמפ יעשה זאת גם לביבי – וסביר שכן – ניכר בעליל כי הכימיה שם היא ברמה אחרת מהמקובל. טוב להם – טוב לנו. טראמפ הוא באמת הנשיא האמריקני הידיד הכי טוב שהיה לישראל, מכיר את הסבך שבפוליטיקה בישראל, מכיר את הצרות מבית שיש לנתניהו, וכמו חבר טוב, נחלץ לסייע לו, אפילו הרבה יותר מכפי שמסייעים חברים מבית.
במפגשם בבית הקייט של טראמפ, הנשיא הביט על ביבי ואמר כי אם לא הוא – ביבי – מדינת ישראל לא הייתה שורדת (את המלחמה האחרונה). תרשמו, זה יהיה מן הסתם אחד הסלוגנים לקראת הבחירות. אבל לא רק זה. חוץ מלקרוא לנו במפורש להצביע 'מחל', הוא עשה הכל שנעשה זאת. כולל חזרה על עניין החנינה. ואל תופתעו אם שוב נפגוש את דונלד טראמפ כאן בירושלים, ביום העצמאות, לרגל 'פרס ישראל', שעל זכייתו בו הוא שמע בטלפון משר החינוך קיש, ממש במקרה, במהלך הפגישה עם המשלחת מישראל. אז, מן הסתם, גם יאמר במפורש: הצביעו ביבי. לטראמפ מותר הכל.
ולתכל'ס. עפ"י הדיווחים, לכאורה הנשיא האמריקני קיבל את רוב עמדות ישראל שהובאו בידי נתניהו. חמאס חייב להתפרק מנשקו, ומהר. כהצהרה זה מעולה. מה בשטח? חמאס חזר לכוח של 20 אלף מחבלים בעזה, וההצטיידות בנשק ובאמל"ח נמשכת. מי יפרק אותם מנשקם? אף מדינה לא מתנדבת לכך. אפילו 'מתנדבות' לכוח השיטור הבינלאומי לא עומדות בתור. חוץ מטורקיה, שישראל ממש-ממש, אבל ממש, לא מוכנה לתת לה אחיזה בשטח (ובצדק), ו…פקיסטן. נו, שויין.
איראן – ישראל קיבלה 'אור ירוק' לתקוף אם איראן תמשיך בייצור טילים (מי יודע, אולי התסיסה ברחובות טהרן, על רקע קטסטרופה כלכלית, שכמותה לא נראתה שם עשרות שנים, תקדם מהפכה מבפנים?), גם בעניין סוריה ולבנון נראה שארה"ב וישראל רואות את הדברים עין בעין. הכל טוב, עד שהגיעו לנושא יו"ש.
יו"ר מועצת שומרון, יוסי דגן, לחץ והתפלל שביבי יוציא מטראמפ הסכמה לריבונות ישראלית על יו"ש. מה שקרה זה שבדיוק בנושא יו"ש הביע הנשיא האמריקני אי נחת ממקרי ההתפרעויות של נערים קיצוניים ביו"ש כלפי פלשתינים. הנשיא התלונן גם על ריבוי נקודות ההתיישבות החדשות ביו"ש (זה אך מקרה שבדיוק בשבוע שעבר פרסם סמוטריץ' על הצלחתו הכבירה בנושא זה עם 69 יישובים חדשים שאושרו?). "נתניהו יעשה את הדבר הנכון", ענה טראמפ לעיתונאי שעקץ בנושא.
הנשיא האמריקני גם חסיד גדול של שתי מדינות, וישראל, כידוע, לא. טראמפ גם ביקש/דרש מישראל לחדול מהחלשת הרשות הפלשתינית. הוא בונה על זה שיהיה לה תפקיד מרכזי בשיקום עזה. ירושלים לא מתלהבת מזה, בלשון המעטה. יש עוד על מה לעבוד בקשר, אבל לפחות נכון לעכשיו, לפני שארה"ב תיכנס לעובי הקורה ולעומק הסיבוכים בעזה, נתניהו – וגם אנחנו – יכולים להיות מרוצים מהביקור הזה. כך לפחות זה נראה.
רק עם ברכת הרבנים שליט"א
קוראי טורי יודעים שאני בצד של אלה הסבורים כי גיוס (המון) חרדים הוא צו השעה, מצוות עשה מדאורייתא, כורח ממש. אני גם מודע לכך שזה לא יכול להיות ב'זבנג וגמרנו'. גם לו נניח שהצבא ערוך לכל מה שצריך לספק לאוכלוסייה ייחודית זו (וכרגע הוא לא, וברור לענ"ד שזה תנאי ראשון לא רק להגעתם אלא גם לדרישה מהם להתגייס, בדיוק כפי ש'אנחנו' לא נוכל לשרת ללא אוכל כשר, למשל), אני גם מבין שלא הגיוני לצפות שצעירים שמיום היוולדם למדו בסביבה חברתית/ משפחתית בה גיוס לצבא הוא דבר זר, מנוכר, שלא להגיד 'איסור דאורייתא' – בוקר אחד יחליפו מחלפותיהם במדים, רק כי מדינת ישראל 'התעוררה' אחרי 77 שנים שהיא צריכה אותם בצבא, והכל יעבור סבבה.
אני מאמין לצבא כשהוא מצביע על הצרכים המיידיים שלו. כמובן, אני מודע (גם מכלי ראשון של בני וחתניי) לעומס הבלתי נתפס המוטל על מילואמיניקים. הכל ברור, שריר וקיים.
אני שומע מפי חברי כנסת, בעיקר אלה שלא מהמפלגות החרדיות, כולל כמובן מפי ראש הממשלה נתניהו, שחוק הגיוס/ההשתמטות של ביסמוט הוא חוק היסטורי שיביא 5,000 חיילים חרדים בשנה הראשונה, כמספר הזה בשנה השנייה ויגיע עד 50% מ'באר הגיוס' (מה סופרים ב'באר הגיוס' – שנתון או סך השנתונים בגיל חובת גיוס? זו שאלה נפרדת, מהותית ומעניינת) בתוך חמש שנים.
ובכן, יש לי לא מעט השגות עם מתווה החוק שמוביל ביסמוט. אני סבור שהוא רחוק מלהיות שוויוני, היעדים לא מספיקים, הסנקציות לא מספיק אפקטיביות. ובכל זאת, למרות כל ההשגות שיש לי על המתווה הזה, אני מוכן להשלים איתו, בלב כבד – בתנאי אחד.
התנאי הוא: שגדולי התורה של החרדים האשכנזים, הרב לנדוי והרב הרש, כמו גם מועצות החכמים של החרדים האשכנזים מזה וש"ס מזה, יתכנסו יחד עם הנציגים הפוליטיים שלהם, או לכל הפחות שיוציאו גילוי דעת פומבי ברור וחד-משמעי, כשהם מצולמים תוך כדי חתימתם עליו. ובו הם מבהירים כי אף שלימוד התורה מגן על עם ישראל, "עת צרה היא ליעקב", ומתוך אחריות לכלל ישראל, שכן למדנו "ישראל ערבין זה לזה", הם קוראים לכלל הצעירים החרדים שאין תורתם אומנותם, להיחלץ חושים ולהתגייס ליחידות החרדיות שצה"ל בונה עבורם בהתייעצות ובפיקוח של אנ"ש. וכך גם לצעירים חרדים נוספים בהמלצת ראשי הישיבות הקדושות, כך שבכל אחת מהשנתיים הראשונות יתייצבו 5,000 צעירים חרדים – לא אחד יותר, אך גם לא אחד פחות. והכל בברכת הרבנים הגאונים והקדושים שליט"א.
אם אכן נשמע את אותם 'מנהיגי הדור' מתבטאים כך בפומבי, אני מוכן ללכת על ההסדר הזה, גם אם הוא לא האידיאלי בעיניי. אבל כאמור, שנשמע זאת כולנו מפי גדולי התורה החרדים, מועצות החכמים שלהם. מפיהם, לא מפי חברי כנסת מסיעה זו או אחרת, שלהצהרותיהם אין כל ערך בעיניי, ואני מניח שגם הם לא בדיוק מתכוונים באמת להרבה מהמילים היוצאות מפיהם.
חרף מאות אם לא אלפי שעות שאנשי מקצוע וחברי כנסת השקיעו בחוק המוצע, בשורה התחתונה, אין זה ודאי שהוא יקבל את אישור הכנסת, נוכח התנגדות, לפחות מוצהרת, של כמה מהקואליציה, ושרירים שעושים חלק מהסיעות החרדיות. כך או אחרת, גם אם הצעת החוק תעבור בקריאה שנייה ושלישית בכנסת, אין ספק שלא נספיק לספור עד עשר, ועתירה בעניין תוגש לבג"ץ, שיבקש לבטלו לאלתר. ברור כשמש, שכך אמנם יעשה בג"ץ, בכל הרכב שופטים אליו תנותב העתירה.
ומניין הביטחון? פשוט. ניקח את הדיון בוועדת חוץ וביטחון ביום ראשון השבוע. הייעוץ המשפטי של הוועדה קבע כי יש לשנות את מנגנון היעדים שבהצעת החוק, הן בהיקפם (כלומר, שיתגייסו יותר מכפי שכתוב שם), והן בכך שהם צריכים להראות גידול במספר המתגייסים מדי שנה. בלי זה, קבע, ספק אם ההצעה תצמצם את אי השוויון בגיוס. אם לא תצמצם, בג"ץ לא יכשיר את השרץ. בוודאות.
זאת ועוד, למחרת, נציג צה"ל, תא"ל טייב, אמר במפורש כי היעדים שבהצעת החוק ממש לא נותנים תשובה לצרכים של הצבא. בעיניים שלי, אפילו השופט השמרן ביותר יתקשה לתת חתימתו לדבר כזה.
אבל פה עוד לא סיימנו. גם בצד החרדי מתקשים לבלוע את הצפרדע בדמות הצעת החוק המדוברת. גם אם בחלק הליטאי, כלומר יהדות התורה, מוכנים איכשהו ללכת על זה ובלבד שתוסר כבר גזרת הקפאת התמיכות והקצבאות לחייבי גיוס שהשתמטו ולמוסדות (שם מאמינים כי עד שבג"ץ ידון ויפסול, יעברו חודשים, בינתיים הכסף יזרום, ואז יהיו בחירות. ואז אלוקים גדול), הרי שדווקא בקרב חלק מהחלק החסידי של אגודת ישראל, בעיקר בזה של גור (גולדקנופף) מסרבים, נכון לעכשיו, גם לנוסח המרוכך של הצעת החוק של ביסמוט, ואף מכנסים את המועצה כדי לעשות 'שרירים' – בתכל'ס, לדרוש את העברת חוק הגיוס, כמו שהם רוצים אותו, לפני ההצבעות על תקציב המדינה בקריאה שנייה ושלישית. יקבלו את חוק הגיוס בנוסח המקובל עליהם – ייתנו תמיכה בתקציב. ומה אם לא? יאיימו בהכשלת אישור תקציב המדינה לשנת 2026, שמשמעותה המיידית היא הפלת הממשלה. אם יש משהו מאחורי האיום הזה הוא בגדר 'זאב זאב' (כי בתכל'ס אין להם אלטרנטיבה טובה יותר), וספק אם יממשו את איומם. ימים יגידו.
דבר אחד בטוח: הרבה מהפוליטיקאים החרדים הפכו בחודשים האחרונים למושא לזעם וללעג ברשתות החברתיות החרדיות וברחוב החרדי. הרגשה של רבים שם היא שהם הובילו את הציבור החרדי למקום לא טוב, לא בריא. לא רק שלא הצליחו, למרות ביבי וממשלת הימין-ימין להעביר חוק שיבטיח את מעמדם של לומדי התורה, כפי שמופיע בהסכם הקואליציוני, אלא שגם 'חרב הגיוס' מתהפכת מעל ראש הצעירים שם. ובמקביל, פחות ופחות הטבות ותקציבים מגיעים למשפחות אברכים ולמוסדות חרדיים. בשבועות האחרונים הרבה ישיבות שלחו מכתבים להורים עם דרישה לתוספת תשלום, מכיוון שהמדינה קיצצה בהעברות הכספים, ומשפחות חרדיות חוששות לצאת לחו"ל שמא יעצרו את הבנים בעוון עריקות. בקיצור, מצב מורכב.
מזלם של הפוליטיקאים החרדים הוא שבחירתם מחדש להיות חלק מהרשימה לכנסת, אינה תלויה בתמיכת הציבור הרחב. הרשימות של הסיעות החרדיות לכנסת נקבעות מלמעלה – הגדויילים. הם יודעים הכל, מה הכי טוב. היום, לא כל הציבור החרדי עדיין משוכנע בכך. אך זה כבר נושא לטור אחר.
"הוא רחוק מלהיות שוויוני, היעדים לא מספיקים, הסנקציות לא מספיק אפקטיביות, אך למרות כל ההשגות שיש לי על מתווה ביסמוט, אני מוכן להשלים איתו בלב כבד, בתנאי אחד"
לשון אש
משפט מתוך כמה מאות שאמר השר בצלאל סמוטריץ' בסיעת 'הציונות הדתית' חולל מהומה רבתי בתקשורת, ולא רק בתקשורת. רבים, שזיכרון הרצח המתועב של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל בידי יהודי מתועב, יגאל עמיר, עדיין חרוט בליבם, נחרדו לשמוע ששר בכיר בישראל, ועוד אחד המתיימר לייצג את מגזר הציונות הדתית, מתבטא בצורה כה קשה וגסה כלפי נשיא בית משפט העליון, יצחק עמית.
"יצחק עמית הוא מגלומן אלים, דורסני, שגונב את הדמוקרטיה הישראלית. התוצאה תהיה שנדרוס אותו", אמר סמוטריץ' והוסיף כי עמית "חי עם חוסר מודעות קיצונית, ומרשה לעצמו לעשות דברים שמעולם לא נעשו בבית המשפט בעבר. לא תהיה ברירה".
בעיניים שלי, זה שהשופט זמיר חוצה גבולות שקודמיו בתפקיד לא חצו, ויש מקום לברר זאת, זה עניין אחד. אבל מכאן ועד התבטאות כזו מפי שר בכיר, זו כבר בעיה. "לא תהיה ברירה", זו הנקודה. לא תהיה ברירה, ואז מה תעשה? נחזור ל"לדרוס"? איך? עם ה-D9 שהחכ"ל מוטי יוגב הציע בזמנו לעלות על בית המשפט? בריאיון בגלי צה"ל (טוב שעוד לא הספיקו לסגור אותה…) הבהיר סמוטריץ' כי הוא לא מתנער מהאמירה שכן, "כשצד אחד פועל באלימות, הצד שני צריך גם לפעול גם באלימות – ולכופף לו את היד".
הוא הוסיף: "מי שדורס אותי, אני דורס אותו. דורסים חלקים ענקיים מהעם, דורסים את הפתק מהקלפי במגרסה". כשנשאל האם הוא לא חושב שהדברים שאמר עלולים לסכן את חייו של נשיא בית המשפט העליון, ענה: "בינתיים מי שסובלים זה אני וחבריי. אתה רוצה לדבר על רדיפות שעוברים חברים בממשלה? אין להם יום ואין להם לילה. די עם הצביעות הזו, אני עומד מאחורי דבריי".
ולמה השר התכוון במילה "לדרוס"? "אמרתי את ההפך הגמור, ושוב, זה ניסיון לסתום פיות ולעשות דה-לגיטימציה לדעות. כל הזעזוע הסלקטיבי הזה מזמן כבר לא מרגש". עד כאן.
לתחושתי, סמוטריץ' בלחץ מהסקרים, שמרביתם מותירים אותו ואת מפלגתו בחוץ, והוא מחפש דרך 'לאכול' קולות מ'עוצמה יהודית' של בן גביר, שבסקרים מקבלת 8-9 מנדטים. נראה שאת רוב רובם של קולות המתיישבים הדתיים ביו"ש הוא יקבל, ובדין. גם מבאר הקולות החרד"ליים הוא מצפה להכרת הטוב, ויש על מה. מהבורגנות הדתית-לאומית, ש'חמים' עליו בעיקר על הרפיסות לכאורה שהציגה מפלגתו ביחס לחוק ההשתמטות, הוא לא יכול לבנות הרבה. לכן, וזו הערכתי בלבד, הוא מקצין את התבטאויותיו ביחס לבית המשפט והעומד בראשו, כי זה כיום ה'בונטון'. זה מחליק טוב בגרון להרבה ישראלים, ואולי ביום פקודה זה יעבור להם מהגרון אל האצבע השולפת את פתק ההצבעה בקלפי.
בעיניים שלי, המאוד סובייקטיביות, גם כשחדורים להגיע אל המטרה, לא הכל מותר. פעם לימדו אותי את המושג 'ריבוי אינטליגנציות'. פלוני יכול להיות עשר במתמטיקה ואפס בשפות, למשל. אלמוני יכול להיות עשר בספורט ואפס במוזיקה, וכן על זו הדרך. לדעתי, בצלאל סמוטריץ', אחד השרים המוכשרים ביותר, הוא עשר בהבנה לעומק של דברים, בחשיבה, בניהול אנשים, בהתבטאות, אבל חלש עד חלש מאוד בתפיסת עולמו כשר, כמנהיג. הדם החם שלו דוחף אותו להתבטא חריף מדי (ודוגמאות לא חסר) בלי לדפוק חשבון כיצד הדברים יתקבלו אצל השומע ואצל אחרים. מה תהא המשמעות שלהם, וכדומה ("שקרן בן שקרן", על ביבי).
בצלאל, בחייאתק, אתה שר. שר חשוב. משמעותי. זה מחייב לא רק עבודה קשה. זה מחייב גם התנהגות מכבדת, בטח כלפי מוסדות ואישים ממלכתיים בכירים. לא על זו הדרך, של זלזול ודמונטיזציה של נשיא בית משפט העליון, תהא תפארתך. את זה תשאיר לטלי (גוטליב) ולשלמה (קרעי).
תחרות קשה
בתחרות נציג הציבור הכי אלים (מילולית), התחרות תהיה קשה. שחקן מרכזי הצטרף השבוע – ח"כ חנוך מילבצקי, יו"ר ועדת הכספים של הכנסת. הבחור התעלל ממש ביועצת המשפטית של הוועדה, שלומית ארליך, לא נתן לה לסיים את דבריה, זלזל בה, נראה היה שקרוב להתפוצץ עליה. והיא, ניסתה להשלים את דבריה עד שנאלצה לצאת. בושה – לא לה. לו.
