פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)התבוננות בפרשת יוסף המשנה למלך העלתה לא מעט תהיות בקרב הפרשנים. הכיצד זה לא יצר קשר עם אביו במשך תקופה כה ארוכה? מה הטעם שהתנכר אל אחיו ולא גילה להם לאלתר את זהותו? מה פשר נישואיו עם אסנת בת פוטיפרע וקריאת שמות שני בניו, מנשה ואפרים, המעידה לכאורה על רצונו להתנתק לחלוטין מעברו ("כי נשני א-להים את כל עמלי ואת כל בית אבי")?
היבט אחר המעורר עניין רב הוא המהפך שחל בהתנהגותו של יוסף ובתדמיתו. מעבד בזוי, מושא להטרדה מינית מצד אשת אדוניו, המושלך בביזיון לבית הסוהר, ועד למושל רב שררה, המתנכר לכאורה אל אחיו, משליך אחד מהם לבית הסוהר, ומשעבד את המצרים ואדמתם כולה.
תופעה זו, של המשועבד שהיה למשעבד, ידועה היטב בתולדות ימי עולם. חלק מהפרשנים רואים בה את הסיבה לחזרה החוזרת ונשנית בעולמה של תורה לעבדות מצרים. "וזכרת כי עבד היית במצרים", "אנכי ה' א-לוהיך, אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". "זכר ליציאת מצרים", שמהווה בסיס למצוות רבות, ותכליתו תזכורת תמיד לעבד של אתמול לבל יהפוך, חס וחלילה, למשעבד היום.
המפגש המחודש בין האחים ליוסף מגיע לשיאו בפרשתנו. במלים ספורות, מגולל יוסף בפניהם את מעמדו. עבד בזוי, שזיכרון המכירה צרוב היטב בבשרו. "אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אתי מצרימה. ועתה אל תעצבו… כי מכרתם אתי".
דימויו העצמי של יוסף, נע בין שלושה מוקדים: "וישימני לאב לפרעה, ולאדון בכל ביתו, ומושל בכל ארץ מצרים" (מה, ח). המונח "אב" מרמז על קשר אישי, אינטימי, לא רשמי. מעין יועץ סתרים, חבר טוב ומיטיב (כמו שפירש רש"י על אתר: "לחבר ולפטרון"). לעומת זאת, המונח "אדון" מבטא שליטה ומרות, של איש השולט על הכפופים לו. מרות זו מקבלת ביטוי חריף בסוף הפרשה, כאשר יוסף מַלְאִים את כל אדמת מצרים, מעביר את העם מקצה לקצה, וכל המצרים הופכים להיות משועבדים לפרעה. המונח השלישי, "ומושל בכל ארץ מצרים", נראה על פניו ניטראלי יותר, ומבטא את כוח הממשלה המנהלי שביד יוסף.
אכן, כאשר יוסף מבקש להודיע ליעקב אבינו על הקורה אותו, הוא משתמש רק במונח השני: "שמני אלקים לאדון לכל מצרים". יוסף, העבד של יום אתמול, הופך להיות "אדון לכל מצרים", ומתהדר בכך: "הן קניתי אתכם היום ואת אדמתכם לפרעה, הא לכם זרע וזרעתם את האדמה".
תגובת המשועבדים היא תגובה אופיינית של עבד כלפי אדונו, ומבטאת הכנעה ושפלות רוח. לא די שהעבד אינו מתקומם נגד אדונו, אלא שהוא מודה לו על חסדו, ומבקש להיות לו עבד עולם: "ויאמרו החיתנו, נמצא חן בעיני אדני, והיינו עבדים לפרעה" (מז, כה).
הנצי"ב מוולוז'ין, שחווה בעיניו את משטר הדיכוי של הצאר ברוסיה, נותן בפירושיו מקום רב ומיוחד לערכי החירות. אשר על כן, לא ייפלא שבבואו לפרש פרשה זו, ביקש לדקדק בה, ונמנע מלפרש את הדברים כפשוטם.
כך, למשל, הוא מפרש שהמונח "וישימני… לאדון לכל ביתו", אין פירושו "כמו אדון על עבדיו, אלא כמו המכונה בכבוד בשם אדון", תואר כבוד בלבד, הא ותו לא.
בשונה מהרושם הראשוני שעולה למקרא הפרשה, מצמצם הנצי"ב גם את שעבודם של הכפופים לפרעה עד למינימום. מתוך דקדוק בלשון הכתוב הוא מגיע למסקנה שרק האדמות שועבדו, אך לא גופם של המצרים.
לטעמו, לא לחינם נקט הכתוב בלשון "הן קניתי אתכם היום ואת אדמתכם", ולא נאמר "הן קניתי אתכם ואת אדמתכם היום", וטעמו: האדמה קנה לחלוטין, אבל אותם בעצמם לא קנה באמת", והוא שב ומדגיש שאף קניין זה של האדמה, הפוגע קשות בחירותו של אדם, נעשה ל"תכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש", כהוראת שעה בלבד ולא לצמיתות, בהיקף מצומצם, ובהיעדר אלטרנטיבה אחרת: "רק היום, באשר אין לכם מאומה במה להתפרנס, הרי קנויים אתם לשעה זו לקבל ממני זרע".
להסתייגות זו, משעבוד הגוף, שורשים עמוקים בעולמה של תורה, והיא בת השפעה מרובה על עיצוב המשפט העברי. כפי שהראה מו"ר פרופ' מנחם אֵלון ע"ה בשורה של מחקרים, מאמר חכמים, "כי עבדי אתם – ולא עבדים לעבדים", היה בסיס לרתיעה מפני שלילת חירותו של אדם באמצעות מאסר, ושימש מסד לאיסור מאסרו של חייב רק בשל חוב אזרחי. בעקבות כך, אף שונה חוק ההוצאה לפועל והגביל ביותר את מאסרם של חייבים.
אך מן הראוי הוא, שערך גדול זה של חירות האדם, ימשיך להנחות את דרכה של מדינת ישראל, שערכיה ערכים יהודיים ודמוקרטיים.
(ויגש תשע"ט)
