אחדות ישראל במנהגים – חלק ג'

בשתי הרשימות הקודמות עמדנו על שני עקרונות סותרים שאני מבקש להציב בבסיס פסיקת ההלכה – מצד אחד, שמירה על המנהגים והמסורות של כל העדות והזרמים בלא שום שינוי; ומצד שני מניעת מחלוקת בחברה והפיכת התורה לתורות רבות. כיצד מתנהלים יחד עם היסודות הסותרים הללו?
תשובתי היא אחת. כל אדם צריך לשמר בביתו ובקהילתו את מנהגיו ומסורותיו האישיים והקהילתיים, ויחד עם זאת, כשהוא יוצא ממקומו לבית אחר או לקהילה אחרת, עליו לקבל עליו את מנהג המקום ולפעול ולהתנהג לפי המקובל באותו מקום. באופן הזה אנחנו גם מאפשרים לכל אחד לשמר את זהותו ומצד שני מונעים מחלוקת והתגודדות מפלגת בקהילה אחת או בית אחד.
כדי לאמץ ולהכיל גישה כזאת צריך לנסח מחדש את התודעה ההלכתית. רבים נוטים לחשוב שעליהם לדבוק במנהגים והמסורות שלהם משום שזאת היא האמת ההלכתית עבורם. מסיבה זו הם חשים שהם אינם יכולים לסור ממנהגם ומדרכם ההלכתית גם כאשר הם מתארחים בבית או בקהילה אחרת, וכך נוצרות מחלוקות ואי-נעימויות. אך זו תודעה מוטעית, שכן אם מדובר באמת הלכתית, קשה להבין מדוע האמת ההלכתית עבורם שונה עבור אנשים אחרים. קשה להבין כיצד שני יהודים שאוכלים על שולחן אחד לא יכולים לאכול את אותו אוכל, ומה שלאחד אסור לשני מותר.
לכן, כדי לאפשר את הסולידריות ההלכתית בבית אחד וקהילה אחת, צריך לשנות את התודעה. הסיבה שאדם דבק במנהגים ובמסורות שלו איננה נובעת מכך שזו ה'אמת' מבחינתו. הוא דבק בכך משום שזה הבית שלו. המנהגים והמסורות הם חלק מהזהות הדתית שלו, שעליה גדל והתחנך, ומשום כך הוא דבק בהם ולא במסורת ומנהגים אחרים. תפיסה שכזו איננה שוללת את קבלת ה'בית' של האחר, ולא רואה בשינויי המנהגים והמסורות כל סתירה. לא מדובר באמת אלא בהשתייכות. לא מדובר באידיאולוגיה אלא בזהות. על כן, אדם שמתארח בבית אחר (או קהילה אחרת), בהחלט יכול לנהוג בהתאם למה שמקובל באותו בית, לפי שכעת הוא אינו בביתו אלא בביתם של אחרים. אין כאן פגיעה או סתירה לדרכו ההלכתית האישית. בביתו הוא ינהג כדרכו, ובבית אחרים הוא יתאים עצמו לביתם שלהם.
לגישה זו השלכות רבות על עולם ההלכה. אין שום סיבה שספרדי יגיד את הקדיש בנוסח עדות המזרח כאשר הוא מתפלל בקהילה אשכנזית, וכן להפך. כל אחד יכול לצאת ידי חובתו בנוסח הקדיש של העדה אחרת. באותו האופן אין שום סיבה שבית כנסת אשכנזי יחזיק סידורים ספרדיים ולהפך. כל אנשי הקהילה צריכים להתפלל מאותו סידור ובאותו נוסח.
וכך גם לגבי קריאת שבת 'זכור'. לא יעלה על הדעת שאשכנזי לא יצא בקריאה של ספרדי או שספרדי לא יצא בקריאה של אשכנזי, ושניהם לא בקריאה של תימני, וכן הלאה. לכן כל ה'מופע' של שבת זכור, בו קוראים את המפטיר שוב ושוב, בנוסח כל העדות, מיותר ולעתים פוגע. אפשר לעשות זאת אם רוצים לחשוף את הציבור לסגנונות קריאה שונים, אך אז יש להקפיד לומר שכולם יוצאים ידי חובה בקריאה הראשונה.
מאותה סיבה כתבתי בעבר שאשכנזי המתארח בבית חמיו וחמותו הספרדים בפסח יכול לאכול מהאוכל שלהם ללא כל בעיה, שכן הוא חלק מאנשי הבית. ובאותה מידה אדם צריך לאכול מה שמגישים לו מארחיו, גם אם הוא עצמו מקפיד על כשרות מהודרת יותר בביתו (וכך הורה הרש"ז אויערבך), וכן הלאה. מסורות ומנהגים אמורים לפאר את היהדות ולהשמיע את הקולות השונים שבה; לא לפלג ולסכסך אותה. והנה לנו עיקרון מטה-הלכתי נוסף, שלטעמי חשוב ביותר שפוסקי ההלכה יאמצו אותו.
(בשלח תשפ)