ד"ר ניצה דורי (חוקרת ספרות ילדים, ספרות עברית וספרות לאדינו, nitsa.dori@gmail.com)פרשות ויקהל ופקודי חותמות את ספר שמות בתמונה מיוחדת במינה: עם שלם מתכנס יחד כדי לבנות את המשכן. התורה מדגישה את עצם ההתכנסות: "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל". לא מדובר רק בפרויקט הנדסי או אסתטי, אלא במעשה של תיקון. לאחר חטא העגל, שבו העם התפרק מבפנים, נדרשת פעולה הפוכה – התכנסות, אחריות משותפת ובנייה.
המשכן נבנה לאחר משבר עמוק. חטא העגל היה רגע של אובדן כיוון, של פירוק הסמכות ושל בלבול ערכי. דווקא לאחר מכן מגיעה הקריאה להתכנסות ולבנייה. גם החברה הישראלית חווה בשנים האחרונות רצף של משברים – ביטחוניים, חברתיים ופוליטיים. מלחמות, מתחים פנימיים ושיח ציבורי מתלהט יוצרים תחושה של עייפות לאומית. אך פרשות ויקהל-פקודי מלמדות שהתגובה הנכונה למשבר איננה רק התמודדות נקודתית, אלא בנייה מחודשת של המחנה.
כשחושבים על גבורה בזמן מלחמה, מדמיינים בדרך כלל לוחמים בשדה הקרב. אולם, החברה הישראלית למדה בשנים האחרונות שיש גם סוג אחר של גבורה: גבורה אזרחית. בעולם שבו חיסול צוררים הפך כמעט לכותרת צפויה, הגבורה האמיתית מתגלה גם במקומות צנועים יותר – בשמיכה ובכרית שנגררות לממ"ד, בהמתנה דרוכה אך סבלנית, ובנחישות להמשיך לחיות. לעיתים ההחזקה הפשוטה של השגרה היא מעשה של עוצמה.
הנקמה העמוקה ביותר בשונאי ישראל איננה אכזריות, אלא חיים. במקום להמשיך להתפלש בקטטות עם המחנה השני ולעסוק בסגירת חשבונות ובציד התבטאויות, עדיף להרים את העיניים ולהכיר בגודל האירועים. היקף הטילים במלחמת המפרץ מתגמד בהשוואה למלחמה הנוכחית. לאורך ההיסטוריה למדנו כי לעולם לא נצליח להתחרות באכזריות של מבקשי רעתנו. הנקמה האמיתית, זו שכואבת לשונאינו יותר מכל, היא ההתעקשות להמשיך לבנות, להקים משפחות, לגדל ילדים וליצור תרבות.
כך, למשל, פורסם לאחרונה על המתאגרף הישראלי אהבת השם (כמה סמלי השם) שגבר על יריבו הטורקי, על כ-8,500 לוחמות המשרתות היום בצה"ל, על 60 אלף נשים ששירתו במלחמה במילואים, על זוג צעיר שבחר להתחתן דווקא בחניון של דיזינגוף סנטר בתקופה מתוחה. במהלך החופה נשמעה אזעקה, אך במקום פאניקה התרחש דבר אחר: אנשים מהסביבה הצטרפו לחגיגה ושמחו עם החתן והכלה. אנחנו עם שנאחז בחיים.
בסיום מלאכת המשכן, התורה מקפידה למנות את כל החלקים ולסכם את העבודה. יש בכך מסר עמוק: מי שמבקש לבנות חברה, צריך לדעת גם להביט על התמונה ההיסטורית הרחבה.
העם היהודי הוא אולי העם היחיד בעולם שנושא באמתחתו שלושת אלפים שנה של זיכרון היסטורי פעיל. זיכרון כזה מאפשר לראות תהליכים ארוכים גם כאשר המציאות היומיומית סוערת. לעיתים מנהיגים נמדדים בדיוק ביכולת הזו – להצביע על סכנות או על הזדמנויות הרבה לפני שהעולם כולו מזהה אותן. כמה לעגו לנתניהו על הציור המטופש של הפצצה בעצרת האו"ם. כמה זעמו על שהלך לנאום מול אובמה בקונגרס, אבל רק מנהיג שבאמתחתו מעל 3,000 שנות היסטוריה יכול להבטיח שהוא ישנה את המזרח התיכון לעשרות שנים קדימה.
מהרגע הראשון המהפכה האיסלאמית הציבה את השמדתה של ישראל כמטרת-העל שלה, אבל כדי שמשהו ישתנה היה צריך מנהיג ישראלי נחוש. ישראל, שהייתה במלחמת המפרץ מדינה מצורעת, לא רק שותפה מרכזית הפעם בלחימה, אלא היא זו שלא נתנה לעולם מנוחה בהצביעה על הסכנה האיראנית, ולמעשה הובילה את כל המהלך. זו גם ההזדמנות של העולם להודות לבנימין נתניהו, שלא הרפה מהסכנה הזו.
המסר הגדול של ויקהל-פקודי הוא מסר של בנייה: לבנות מוסדות, לבנות קהילה, לבנות תודעה. לא להסתפק בהתמודדות עם איומים אלא ליצור מרכז חיובי שמסביבו מתכנסים החיים.
לאחר "עם כלביא" ובעיצומה של "שאגת האריה", יותר ויותר הורים בוחרים לילדיהם שמות כמו: לביא, ארי, אריה, ואפילו שאגה. אין זו בחירה מקרית. האריה במסורת היהודית מסמל כוח, אומץ, מנהיגות ותקומה. כבר במקורות נאמר: "הֵן עָם כְּלָבִיא יָקוּם" – דימוי לעם שיש בו עוצמה פנימית ויכולת להתגבר. ייתכן שבחירת השמות הללו היא גם מעין תפילה שקטה של הורים: שהילדים הנולדים בימים מורכבים אלה יגדלו להיות חזקים, אמיצים, בעלי לב גדול ויכולת לשאוג – לא מתוך מלחמה, אלא מתוך חיים מלאים, ביטחון ושמחה.
ייתכן שזהו גם המסר העמוק ביותר לפרשה: היכולת של עם לעבור ממשבר לבנייה, מפירוק להתכנסות, מאיום לחיים. ההיסטוריה היהודית מלמדת שוב ושוב שהכוח האמיתי של העם הזה איננו רק ביכולת להילחם אלא ביכולת לבנות.
בסופו של דבר, זהו אולי הסוד הגדול של הקיום היהודי: לא האגרוף המונף, אלא היד הבונה.
