מערכת שבתוןישי אילן
"אז אמרה – חתן דמים למולות " – מדוע ביקש ה' להרוג את משה? ומדוע המילה – שנעשתה על ידי ציפורה –היצלתו ?
ה' אומר למשה "ואמרת אל פרעה כה אמר ה' בני בכורי ישראל …ואומר עליך שלח את בני ויעבדני ותמאן לשלחו, הנה אנוכי הורג את בנך בכורך" (פרק ד' פס' כ"ב) ואח"כ כתוב: "ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש המיתו". זו אחת הפרשיות הקשות בספר ובתורה בכלל.
הדעה המקובלת היא כי הכוונה היא שמשה עצמו נתחייב במיתה ואילו ר' חננאל סובר כי הכוונה היא לבנו של משה. כך או כך הקושי האמיתי – מדוע נתחייב מיתה?
מקרא זה הוא בבחינת סופו מעיד על תחילתו. בסופה של הפרשה כאשר ציפורה לוקחת צור ומלה את בנה נאמר "ויירף ממנו" אז אמרה חתן דמים למולות. כלומר, בזכות המילה הוא ניצל. הווה אומר אי קיום המילה הייתה העילה לרצון ה' להמיתו.
וזו השאלה הקשה. ככל שמדובר בבן עצמו, הרי שהעניין זועק לשמיים, מדוע תינוק בן ימים נתחייב מיתה בגין חטא שלא חטא? מכל מקום, וכיצד שלא נבין את הסיפור, גם אם שהכוונה למשה, הקושי הוא עצום שהרי אומנם הרבה שלוחים לו למקום ועדיין, כמה משה רבינו איכא בשוקא ?! על מה הקב"ה מתכוון להרוג את משה? על כך שלא מל את בנו? הרי מצד ההלכה זו מצוות עשה שאי קיומה הוא בגדר ביטול מצוות עשה בלבד, מה עוד שהיא ניתנת כל הזמן לתיקון! גם מצד חוסר הפרופורציה בין החטא לעונש הדבר תמוה, וגם מצד המשמעות שבמות משה! האיש עליו נאמר לא קם נביא עוד כמשה, האיש שהקב"ה בחר בו להוציא את עם ישראל ממצריים, עליו נגזר לאבד את חייו רק כי שכח למול את בנו?!
שליחות משה הייתה כפולה – האחת – להוציא את ישראל ממצריים ולהביאו לארץ חמדה. והשנייה – חידוש הברית בין ה' לעמו כששיאה – מתן תורה – ולוחות הברית.
כשירותו של משה להיבט המוסרי של השליחות – להציל עשוק מיד עושקו – באה לידי ביטוי שלוש פעמים לפחות. משה אינו רק אדם מוסרי מהמדרגה הראשונה. הוא גם מוכן להילחם על ערכיו ולשלם מחיר כבד. ניתן לראות זאת בשני מאבקיו הן בהצילו את העברי המוכה על ידי המצרי והן בניסיון להשכין שלום בין העברים הניצים ולא פחות מכך – כאשר הוא מתערב פיזית להציל את בנות יתרו מהרועים. אולם, מה אנחנו יודעים על כשירותו של משה לשליחות השנייה? האם אדם זה שגדל כנסיך מצרי לכל דבר הוא המתאים ביותר לחדש את הברית בין העם לאלוקיו במובן הרוחני של הדבר? אנו מניחים שכן, אולם מה שקורה במלון מלמד בדיוק את ההיפך. המצווה היחידה שאפיינה את בני יעקב הייתה ברית מילה ביום השמיני ואותה משה שוכח!
זהו מפח נפש עצום. משה אינו עושה את הדבר הבסיסי ביותר אך גם המשמעותי ביותר שעשו בני יעקב – בני ישראל לשמירת הקשר עם אביהם שבשמיים עוד מימי אברהם. אם כך, כיצד הוא יכול להיות השליח לחידוש הברית?
אלא שכאן עובר משה זעזוע. דווקא ציפורה היא זו שמבינה טוב יותר מה הדבר הנדרש לעשותו. וכיצד ידעה ציפורה, שקשה אפילו לכנותה גיורת, מה המעשה הנדרש לתינוק הערל?! אין ספק שמשה ראוי היה יותר מכל אחד גם בהיבט של חידוש הברית להוציא את ישראל ממצריים, ובשל כך הצליח להנחיל לאשתו את מורשת אבותיו עד כדי כך שהיא, שלא גדלה על ברכי מורשת זו, ידעה לא פחות טוב ממנו כיצד לנהוג, ומאידך יש ללמוד מכאן כי הכשל של משה באותו רגע היה רגעי ולא מהותי, אלא שהיה זקוק למהפך נפשי, לזעזוע, למפגש דרמטי נוסף עם ה' פרט לזה שהיה בסנה ועסק בהיבט המוסרי של השליחות – אלא שהפעם ההקדשה עוסקת בהיבט השני של השליחות – חידוש הברית. ומעת שעבר את התהליך הרי הוא מוכן גם בהיבט האידאולוגי – להוציא את ישראל ממצרים ולחידוש הברית של ה' עם עמו ישראל.
בדרך זו ניתן להבין גם מדוע בפרשת וארא נאמר ביחס למשה פעמיים "ואני ערל שפתיים" (שמות פרק ו' פס' י' ופס' ל') האחת לשליחות המוסרית וערלות זו נפתרה בכך שאהרון יהיה דוברו, והשנייה ערלות הלב שבאה לידי ביטוי בשכחת המילה – וזו באה לפתרונה בתהליך שעבר משה במלון כאשר פרפר בין חיים למוות ומילת ערלת הבן הייתה גם מילת הלב עבור משה, אשר דנתו לחיים והכשירתו להמשך השליחות.
(שמות תשעה)
