שמות הצדיקים: שלמות ורציפות

"דָּבָר אַחֵר: 'וְאֵלֶּה שְׁמוֹת' – אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ: כָּל מָקוֹם שֶׁאָמַר 'אֵלֶּה' – פָּסַל אֶת הָרִאשׁוֹנִים, 'וְאֵלֶּה' – מוֹסִיף שֶׁבַח עַל הָרִאשׁוֹנִים. 'אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַָּמַיִם וְהָאָרֶץ' (בראשית ב, ד) – פָּסַל לְתֹהוּ וָבֹהוּ, 'וְאֵלֶּה שְׁמוֹת' – הוֹסִיף שֶׁבַח עַל שִׁבְעִים נֶפֶשׁ שֶׁנֶּאֶמְרוּ לְמַעְלָה, שֶׁכֻּלָּם הָיוּ צַדִּיקִים" (שמות רבה, פרשה א, סימן ב).

במבט ראשון, מדרש זה של רבי אבהו נראה כעוסק בכלל דקדוקי-דרשני פשוט המבחין בין השימוש במילה "אלה" לבין "ואלה" עם ו"ו החיבור. המדרש מצביע על תמיהה לשונית הצפה מעל פני הטקסט המקראי: מדוע התורה בוחרת לפתוח את ספר שמות ב-ו"ו החיבור – "ואלה שמות בני ישראל" – במקום לפתוח בציון שמותיהם?

תשובה מיידית שהמדרש מציע היא שהתוספת הלשונית הקטנה הזו נועדה לחבר את הבנים אל האבות ,להוסיף שבח על 70 הנפש שירדו למצרים ולציין שכולם, ללא יוצא מן הכלל, היו צדיקים גמורים. המדרש מבקש ליישב את הכפילות הלכאורית בין רשימת השמות בסוף ספר בראשית לבין פתיחת ספר שמות.

אולם 'כאשר אנו צוללים לעומק דבריו של רבי אבהו, עלינו להצביע על הקשיים המהותיים שעמדו בפני הדרשן, מעבר לקושי המפורש של ו"ו החיבור. יש לבחון האם קיימים קשיים נוספים הטמונים בעומק מבנה התורה כולה. זאת ועוד, מה פשר ההשוואה הקיצונית בין בריאת העולם לבין שמות השבטים? וכיצד רשימת שמות טכנית לכאורה הופכת למפגן של "שבח" וצדקות? רק לאחר בחינת הקשיים הללו 'נוכל לגבש הבנה מעמיקה של המדרש ושל המסר שהוא מבקש להעביר.

המעבר מספר בראשית לספר שמות איננו רק מעבר כרונולוגי בין דורות, אלא הוא רגע של הכרעה תיאולוגית על מהות התורה. התורה בוחרת לחבר את ספר בראשית לספר שמות בו"ו החיבור כדי להורות לנו שמדובר בעניין אחד בלתי נפרד. יחידה אורגנית אחת שבה ספר שמות אינו יכול להיות מובן על כל מצוותיו, חוקיו ופרטי הגאולה שבו, ללא התשתית הסיפורית והמוסרית של ספר בראשית.

ספר בראשית הוא הסיפור של יצירת עם ישראל בתוך המארג של ההיסטוריה האנושית וכל פסוק או מצווה המופיעים בהמשך הדרך, בספר שמות ובשאר ספרי המקרא, מוצאים את העוגן והשורש שלהם באותה ראשית.

רבי אבהו מזהה קושי פילולוגי בולט: המילה "אלה" מופיעה בבריאת העולם ככלי של פסילה – "אלה תולדות השמיים והארץ", באה לפסול את התוהו ובוהו ולהוציא אותו אל מחוץ לסדר העולם המתוקן.

לעומת זאת, בבואנו לספר שמות ,הו"ו של "ואלה" אינה פוסלת אלא מחברת .היא מסרבת לראות בגלות מצרים התחלה חדשה המנותקת מן העבר. היא קובעת כי הגלות והגאולה הן המשך ישיר של הבטחות האבות, וכי הזהות המוסרית של האומה נשמרת ברציפות מוחלטת.

הפתרון הכולל לכל השאלות שהצגנו טמון בהבנה ש"שבחן" של 70 הנפש הוא עצם דבקותם במקור. המדרש טוען ש"כולם היו צדיקים". כיצד מוכחת צדקות זו? בכך שהם נותרו "שמות" – בעלי זהות מוגדרת ובלתי משתנית גם בסביבה הזרה של מצרים .הצדקות כאן איננה רק אוסף של מעשים 'אלא העמידה האיתנה על הרציפות ההיסטורית. הקושי שהדרשן פותר הוא החשש מפני שבר: האם הירידה למצרים מייצרת "אדם חדש" המנותק משורשיו? התשובה המדרשית היא ו"ו החיבור. כל מצווה שתינתן בהמשך בספר שמות, מקבלת את משמעותה מתוך הזיקה לסיפור היצירה האנושית בבראשית. אם ננתק את המצוות מהסיפור, הן ייהפכו לטכניקה דתית; אם ננתק את הגאולה מהבטחת האבות, היא תהיה אירוע פוליטי מקרי.

הרלוונטיות העכשווית של תובנה זו, זועקת מתוך דפי ההיסטוריה והפוליטיקה של ימינו .אנו חיים בעולם המקדש את ה"עכשיו", עולם שבו לעיתים קרובות מנסים לנתק את המוסר ואת הזהות הלאומית מהעוגנים ההיסטוריים שלהם. המדרש מזכיר לנו שחוסנה של חברה נמדד ביכולתה לחבר את ה"ואלה" שלה אל ה"אלה" הראשוניים. כמו שהשמיים והארץ נזקקו להפרדה מן התוהו כדי להתקיים, כך עם ישראל זקוק לחיבור אל צדקותו הקדומה כדי לשרוד את כור ההיתוך של הגלות.

המסקנות העולות מניתוח זה הן ברורות ומנומקות. ראשית, אחדות התורה איננה רק רעיון ספרותי אלא עיקרון קיומי; ספר שמות יונק את חיותו מספר בראשית, ואין הפרדה בין הסיפור הלאומי לבין המערכת ההלכתית.

שנית, המדרש מחדש כי ה"שבח" הגדול ביותר של אדם ושל אומה הוא השמירה על ה"שם" – על המהות הפנימית והצדקות המקורית – גם כאשר נסיבות החיים משתנות מקצה לקצה. הצדקות של 70 הנפש היא ההוכחה שניתן לרדת למצרים ולהישאר בני יעקב.

המסקנה הסופית היא שהתורה בחרה בו"ו החיבור כהצהרה של נצחיות: כל מה שנזרע בבראשית יצמח בשמות, וכל קושי שיוצג בהמשך הדרך כבר מצא את פתרונו בשורשים העמוקים של יצירת האומה.