מערכת שבתוןהרב יוגב כהן
כמי שהתמודד כמועמד לתפקיד רב העיר הוד השרון מטעם הציבור הדתי־לאומי, אני מבקש להצביע על כך שהשאלות העולות מן הבחירות חורגות בהרבה מן ההליך עצמו. אין זו רק שאלה של זהות הרב שנבחר, אלא בירור מהותי: כיצד נראית רבנות עירונית בעידן של חברה מגוונת וליברלית, ומהי יהדות ציבורית המבקשת לפעול מתוך אחריות ולא מתוך כפייה.
בדורות קודמים שימש רב העיר סמכות הלכתית וקהילתית מרכזית. הוא נשא בעול הפסיקה, הנהיג את הציבור, והיה הכתובת הטבעית לשאלות החיים. אולם, המציאות השתנתה. כיום פועלים רבני קהילות רבים, מוסדות חינוך מגוונים וארגונים שונים העוסקים בזהות יהודית, בעוד שירותי הדת עצמם מנוהלים בידי מערכות מקצועיות. בתוך מציאות זו, מתבקש לשאול מחדש: מהו תפקידו הייחודי של רב עיר?
pexels-element-digital
נדמה כי התשובה אינה מצויה בניהול טכני, אלא במנהיגות. רב עיר נדרש להיות מי שמסמן כיוון רוחני, הלכתי וערכי, יוצר שפה משותפת, מטפח רבנים, מצמיח קהילות ומחבר ביניהן, ומעניק משמעות יהודית למרחב העירוני כולו. לא עוד תפקיד מינהלי בלבד, אלא שליחות רוחנית־ציבורית – כזו הרואה את כלל תושבי העיר, דתיים וחילונים, מסורתיים ובלתי מזוהים, כבני שיח.
אלא שכאן מתגלה קושי עמוק. בחברה ליברלית, עצם המושג “רבנות” מעורר לעיתים חשד. רבים אינם מתנגדים ליהדות עצמה, אלא חוששים ממוסד הנתפס בעיניהם כמקור לכפייה, למאבקים ולחדירה למרחב הפרטי. זהו פחד ממשי מצידם, הנובע ממציאות מורכבת של יחסי דת ומדינה בישראל.
דווקא מתוך ההבנה הזו מתבקש מודל אחר של רבנות: רבנות הפועלת מתוך שקיפות, הקשבה ושותפות; רבנות המגדירה גבולות ברורים, מכבדת את בחירת התושבים, ואינה מבקשת לשלוט אלא ללוות. רבנות הרואה בעיר הליברלית לא אויב, אלא אתגר מוסרי ורוחני המחייב רגישות ואחריות.
ואולם, כאן מתרחש פרדוקס. לעיתים, דווקא רבנות כזו נתפסת כאיום גדול יותר. רב “שנשאר במקומו בבית הכנסת” – גם אם תפיסת עולמו רחוקה – נתפס כבטוח. לעומתו, רב ציוני־דתי, משכיל ומעורה בחברה הישראלית, המבקש לפעול במרחב הציבורי ולדבר עם כלל האוכלוסייה, מעורר חשש. לא משום שהוא כופה, אלא משום שהוא מציע נוכחות יהודית רלוונטית.
כך נוצר מצב שבו המרחב הליברלי מעדיף לעיתים הדרה על פני שיח. יהדות – כן, אך רק במרחבים סגורים; רב – רק אם מוכרחים, ורצוי שלא יהיה חלק מן השיח הכללי. אין זו עמדה אנטי־דתית, אלא עמדה של הימנעות, המבקשת שקט במחיר של ויתור על עיצוב משותף.
אלא שוויתור כזה איננו ניטרלי: כאשר מוותרים על מנהיגות – נכנס מנגנון. וכאשר אין שיח ציבורי פתוח ואחראי, מתקבעות מערכות הפועלות מכוח הרגל, אינטרסים ואיזונים פוליטיים. הוואקום שנוצר אינו נשאר ריק – הוא מתמלא, אך לא בהכרח מתוך חזון או אחריות קהילתית.
דווקא בעת הזו, לאחר שנים של מתחים ושבר, ובמיוחד לאחר תקופת מלחמה שבה החברה הישראלית חוותה ערבות הדדית עמוקה ומפגש אנושי חוצה מגזרים, נפתחה אפשרות לנסות דרך אחרת: דרך שבה הרבנות אינה כוח כופה, אלא כתובת מוסרית. אינה סמל למאבק, אלא גורם מחבר.
מעבר לשאלת זהות הרב או אופי ההליך, עומדת כאן שאלה עמוקה יותר של אחריות. מי נושא באחריות לעיצוב המרחב היהודי־ציבורי במדינת ישראל? האם האחריות מוטלת רק על הממסד הדתי, או גם על הציבור הליברלי המבקש חופש ובחירה? כאשר הציבור הליברלי נסוג מן השיח הוא מוותר בפועל על יכולתו להשפיע על דמותה של היהדות הציבורית.
חז״ל לימדו: “במקום שאין אנשים – השתדל להיות איש”. גם במרחב הציבורי, כאשר אין הנהגה מוסכמת ואחראית, נכנסים מנגנונים שלרוב הם פועלים מתוך אינטרסים ולא מתוך ראייה קהילתית רחבה. מנהיגות, לעומת זאת, נולדת מן המפגש, מן ההקשבה ומן הנכונות לשאת מורכבות.
רבנות עירונית יכולה להיות ביטוי למנהיגות כזו: לא כמי שמכריעה בכל שאלה, אלא כמי שמאפשרת תהליך. לא כמי שמכתיבה זהות, אלא כמי שמחזיקה שפה. דווקא בחברה רב־גוונית, יש ערך גדול לדמות רוחנית שאינה חוששת ממחלוקת, אך גם אינה מחריפה אותה.
בסופו של דבר, השאלה איננה אם תהיה רבנות בעיר ליברלית, אלא איזו רבנות תהיה: האם כזו הפועלת מאחורי חומות של ניכור, או כזו המבקשת לפעול מתוך אמון, צניעות ואחריות משותפת. זוהי שאלה של חזון – ושל אומץ ציבורי.
