ד"ר נעמי (יפה) עיני (פסיכולוגית חינוכית ובוגרת בי"ס מנדל למנהיגות חינוכית)אחרי שהוריי נפטרו, נאחזתי בחפציהם. נאחזתי גם בחברים שלהם, באנשים שהכירו אותם, בכמה פרטי לבוש, בפרחים שאמי אהבה. רציתי עוד מהם במובן מוחשי. ניסיתי לעכב את הפרידה הפיזית מאלו שאהבתי. תהליך זה ארך שנים ארוכות, ואולי לא ממש הסתיים.
"וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם, אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף" (שמות א, ח). כששנה חדשה מתחילה – גם אם שנה אזרחית – מתעוררות מחשבות על המרחק שהולך ונפער בין החיים למתים. הוא או היא כבר לא יכירו את שנת…. ההתקדמות בזמן היא התרחקות ומתיחה נוספת של חוט הגעגוע.
הנה שיר שכתבה אחותי, רותי פלמור, אחרי מותה של אמי – רבקה יפה – בערב ראש השנה (העברי), שנה לאחר פטירתה: לַהֲפֹךְ אֶת הַדַּף בְּלוּחַ שָׁנָה מֵאֱלוּל לְתִשְׁרֵי – פָּשׁוּט לִכְאוֹרָה. אַךְ הַיָּד מִתְעַכֶּבֶת, מִתְקַשָּׁה. מַתְחִילָה לָהּ שָׁנָה חֲדָשָׁה, אֲשֶׁר לֹא יָדְעָה אֶת רִבְקָה.
עבור משפחות של נופלים, חללים ופצועים בגוף ובנפש, החלפת הקידומת בלוח השנה (כמו גם יום הולדת, חגים ועוד) מביאה עימה געגוע ועצב. העולם הפסיד אוצר, והוא/היא אינם יכולים לממש את ההזדמנויות הגלומות בעתיד. לצד הגעגוע, ישנו אתגר הזיכרון: בידינו נתונה הבחירה כיצד לסכם פרק זמן שמסתיים, כאשר הנרטיב אותו נגבש ישפיע על האופן בו ניגש אל התקופה החדשה. את שנת 2025 אני בוחרת לזכור כשנת צאת החטופים מן הגיהינום – למעט רן, אשר בע"ה שנה זו תהיה שנת הבאתו למנוחת עולמים!
בשנת 2025 החברה הישראלית החלה להתעורר ולהצמיח בקרבה תנועות, ארגונים ומפעלים שיעמידו חזון ביטחוני, חברתי, מדיני ואנושי – רענן, אקטיבי ורלוונטי למציאות בה אנו חיים. הייתה זו שנה של הקמת עמותות ויוזמות רבות ומגוונות של חסד ונתינה, של התעצמות ביטחונית וכלכלית, של הולדת ילדים ושל נישואי יתומים, פצועים, אלמנים ואלמנות. בשנת 2025 גילינו את עוצמת הרוח והנחישות לחיות של אלו שחוו אובדן והיעדר, וחשנו היטב את צוואת הנופלים ומורשתם האופטימית. בשנה החולפת טכנולוגית הAI- פרצה בסערה לכל בית, ומי ייתן שנדע לרתום אותה לתיקון עולם…
שנת 2026 לא תדע פיזית רבים וטובים מאיתנו שהלכו לעולמם, וכל כך חבל ועצוב ומתסכל שכך. אך בזכותם ובזכות נושאי מורשתם וילדיהם, בני הדור הבא, היא תהיה שנה משמעותית ומחייבת.
לתגובות: naomieini1@gmail.com
