הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)באחד הפורומים שבו השתתפתי לפני כמה שנים העלו את שאלת הדתל"שים – מה עושים עם הילדים הדתל"שים וכיצד מתמודדים עם התופעה. אני בטוח שזו סוגיה שנוגעת ללא מעט מקוראי עלון זה. כמעט שאין משפחה בציונות הדתית שאין בה דתל"ש, ואם אין במשפחה, בוודאי יש בקרב החברים.
בפורום ההוא ביקשו להתמודד עם השאלה כיצד מצמצמים את התופעה. הועלו קולות שקראו לחינוך ששם דגש יותר על אהבת ה' ופחות על יראה, היו כאלה שדיברו על דוגמה אישית של ההורים שצריכים להפגין יותר רצינות הלכתית, והיו שמצאו את הפתרון במחוזות החסידיים, ובדגש ששמים על החיבור הנפשי לתורה ולמצוות.
"הכל נכון", אמרתי כשהגיע תורי לדבר. "אבל לי יש פתרון אחר, חד וחותך, שיכול לפתור בשנייה אחת את כל בעיית הדתל"שים בציונות הדתית", אמרתי. כל האוזניים בקהל התחדדו. גם המנומנמים התעוררו. "מה הפתרון שלך?", שאל המנחה. ועניתי: "אם אתם רוצים להעלים את תופעת הדתל"שים", אמרתי, "פשוט תפסיקו לקרוא להם כך". "דתל"שים", הוספתי, "הם יותר הבעיה שלנו, של האופן שבו אנחנו מקטלגים אותם, ופחות הבעיה שלהם. אם אנחנו נשנה את היחס אליהם, הם פשוט לא יהיו קיימים יותר".
ממבט שטחי, דבריי נראו פשטניים. וכי אם נתעלם מהתופעה ונתכחש אליה, היא לא תהיה קיימת יותר? אם לא נחשיב את הצעירים הללו כמחללי שבת הם יתחילו לשמור אותה? התשובה היא כמובן שלא. אף אחד לא יחזור בתשובה אם לא נקרא לו יותר דתל"ש. אבל כן יקרה משהו אחר. והנה ההסבר.
הכינוי דתל"ש נשען על תפיסה מסוימת של הדת היהודית, שלצערי יותר מדי לוקים בה. מדובר בתפיסה אינדיבידואליסטית, המרכזת את זהותו של האדם בדל"ת אמותיו בלבד ונשענת אך ורק על המעשים שהוא עושה.
יש כאן צמצום כפול: האחד, התעלמות מעולם האמונה והרגש והתמקדות במעשים לבדם; והשני, בחינת האדם על פי עולמו הפרטי. כך אדם דתי נחשב כמי שמקיים את ההלכה, ברובה או בעיקרה, וחילוני או דתל"ש נחשב מי שלא מקיים בעצמו את ההלכה (צמצום אחר, שלא נעסוק בו כאן, הוא התמקדות רק בחובות שבין אדם למקום והתעלמות ממרכזיותן של המצוות שבין אדם לחברו).
אך תפיסה זו של הדת היהודית היא טעות. מעולם לא שמרו המונים מעם ישראל את כל פרטי ההלכה. תמיד היו חסידים והיו פשוטי עם, היו תלמידי חכמים והיו עמי ארצות, היו שהקפידו על טהרה והיו שלא. אף פעם לא היה מצב שכל אחד מעם ישראל הקפיד על כל פרטי ההלכות באופן מלא. ובכל זאת, כולם היו יהודים ואף אחד לא נחשב שיצא מחוץ לגדר. ומדוע? כי התורה לא ניתנה ליחידים אלא לקולקטיב. היא לא ניתנה לאבות אלא לעם ישראל בהר סיני. מטרתה הייתה ליצור ממלכת כוהנים וגוי קדוש, ולא ישויות פרטיות קדושות.
כשיחידים לא תמיד שמרו את כל כללי ההלכה, הם לא היו מחוץ לגדר משום שעדיין הם שמרו על קשר עם הקולקטיב. הם היו חלק מהציבור. ואם הציבור בכללו היה יהודי ושומר תורה, גם זהותם הייתה כזו. כמובן, הייתה שאיפה שכל אחד ישמור כמה שיותר, אבל הייתה גם הבנה ריאלית שזה לא תמיד מתאים לכל אחד. העיקר היה שלא להתבדל מן הכלל.
מסיבה זו קבעה ההלכה שמי שפורש מדרכי ציבור או לא משתתף בצרת הציבור, אין לו חלק לעולם הבא, בדיוק כמו מי שעובר על העבירות החמורות ביותר. הזהות היהודית היא בעיקרה קולקטיבית, לא סיפור פרטי.
בגישה הזו צריך להתייחס לילדים או לאחים שפחות שומרים תורה ומצוות. הרי על מה הצער הגדול? הצער הוא לא רק על חלקם בעולם הבא, אלא בעיקר על הקשר למסורת, למשפחה ולקהילה שניתק. אבל הקשר הזה תלוי לא רק בהם אלא גם בנו, הסובבים אותם.
אם אנחנו לא נוציא אותם החוצה ונכנה אותם בשמות מתבדלים, אלא נמשיך לקשור אותם למשפחה (כן, להזמין מחללי שבת לסעודות שבת!) ולקהילה (נראה להם תמיד פנים שוחקות בבית הכנסת), ניתן להם מרחב שבו ירגישו בנוח לקיים רק חלק מהמצוות, ונראה בהבדלים בשמירת המצוות שלהם עניין כמותי בלבד ולא איכותי – הזהות שלהם עדיין תהיה חלק מהקולקטיב והם יהיו חלק מהסיפור הגדול שלנו. צריך רק לשחרר את ה'דתומטר' כדי שזה יקרה.
תגידו לי, שזה בדיוק מה שקורה בציבור המסורתי? נכון. כולנו בסופו של מסורתיים. כך היה רובו המוחלט של עם ישראל מאז ומעולם.
