הרב שי פירוןשיעור שגרתי בקהילה שלנו באורנית. קהל רב עוסק בעיון בפרקים הראשונים של ספר בראשית, עקב בצד אגודל, מדייקים בכל מילה. אלא שאז – אנו עוסקים בשאלה האם התיאור בפרקים הראשונים של ספר בראשית הכרחי. לומדים את דברי הרמב"ם במורה נבוכים, הרמב"ן והספורנו ומעל הכל – את ביאורו המופלא של הרב קוק המקנים לפסוקים ממד מסוים של משל. לא בהכרח שהיה נחש, והוא בטח לא דיבר. וכך – לצד פירושם של האבן עזרא והרשב"ם המפרשים את הפסוקים כפשוטם – אנו לומדים את דעת הרב זצ"ל וסיעתו. ההשלכה המרכזית של פירוש זה היא שכל השאלות המדעיות – קורסות ברגע. הניסיון להבין את הפסוקים הללו בכלים של מציאות – קורס אל תוך עצמו…
בפרשת שמות, נפגש משה בא-ל. מתוך הסנה, במדבר, מדבר הא-ל אל שליחו הנאמן. ומשה?! "וַיַּסְתֵּר משֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱ-לֹהִים". מה גרם למשה להסתיר את פניו? ממה הוא פוחד?
הרב חרל"פ מבאר: "אולי על ידי זה שיזין את עיניו מן השכינה, ידמה לו כאילו זאת היא כל ההשגה שאפשר להשיג, על כן ירא מהביט אל הא-להים והעדיף להישאר בבחינת 'מבקש חכמה' יותר מלהיות חכם…" (נימוקי מקראות, מי מרום, חלק ה').
כלומר, החשש מפני התובנה הפסולה: 'הבנתי', 'אני יודע', הוא זה שהוביל את משה להסתיר את עיניו. אי הידיעה בהקשר של אמונה אינו אלא מנוע של צמיחה, כמיהה למשמעות, חיפוש מתמיד אחרי הנשגב והגדול ממני. הרמב"ם מבהיר שלמשה היתה סיבה נוספת: הוא הרגיש שהוא לא הכין את עצמו כראוי כדי שיהיה זכאי להתבונן בא-לוהות בעיניים פקוחות.
"כן נאמר אנו, שראוי לאדם שלא יתפרץ לעניין הגדול והנכבד הזה לאלתר, מבלי שירגיל את עצמו בחוכמות ובמדעים, יתקן את מידותיו תיקון אמתי, וימית את תאוותיו ותשוקותיו הדמיוניות. כאשר ישיג הנחות אמתיות וודאיות וידע אותן, וידע את חוקי ההיקש והבאת הראיות, וידע הדרכים להישמר מהטעיותיה של הדעת – אזי ייגש לחקור בעניין זה. ואל יחליט על פי הדעה הראשונה העולה על לבו ואל יפליג במחשבותיו מלכתחילה ויאמץ אותן להשיג את הא-לוה, אלא תהא בו ענווה וייעצר, ויעמוד, ויתרומם לאט לאט. על ענין זה נאמר 'ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל הא-להים'. בנוסף למה שפשט הכתוב מורה עליו, דהיינו יראתו מהביט אל 'האור המתגלה'; לא שהעיניים ישיגו את הא-לוה. נעלה הוא עליונות רבה מכל מגרעת. הוא עליו השלום זכה לשבח על כך, והוא יתעלה השפיע אליו מחסדו וטובו עד כדי שהיתה חובה לומר עליו לבסוף 'ותמונת ה' יביט'. החכמים ז"ל ציינו כי זה גמול על כי הסתיר פניו בהתחלה מהביט אל האלקים" (חלק א', ה').
יש משהו בחברה המערבית: המחשבה שאני יכול להבין הכל, לתת תשובה לכל שאלה, להביט למציאות בלבן של העיניים ולפרש אותה לפי הבנתי האנושית. ככה נוצרות תיאוריות הזויות. אבל יותר מכך – כך מתייחסים למי שמרפה מהשאלות, לומד לחיות בתוך עולם של ספקות, כאילו הוא לא מספיק 'חכם', 'עמוק'. הרצון להבין באופן מלא את המציאות נובע מפחד ולא מאהבה. אנו מוזמנים להרפות ולהישען על ההשגחה, על הגילוי של אלוקים בעולם. ההרפיה היא גמישות והיא מאפשרת התכווננות לקראת הדבר ותנועה. "הַרְפּוּ וּדְעוּ כִּי אָנֹכִי אֱלוקים". הרפיה איננה עזיבה. עזיבה היא הקוטב השני של האחיזה, והיא כוחנית באותה מידה. אי אפשר להתרפות בכוח. משה לא רוצה להוכיח בכח, להאמין בכח. הוא עוצם עיניים כדי להישאר 'משה', הוא מלמד אותנו מהי אמונה.
(שמות תשעט)
