הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)מה הניע את משה רבנו לסייע לבנות כהן מדיין? בשני הסיפורים הקודמים המניע שלו ברור מאליו. בשעה שהוא ראה איש מצרי מכה איש עברי מאחיו – אין צורך כלל לחפש את הסיבה שהביאה אותו לפעול. חשוב להדגיש כי העובדה שיש מניע וסיבה לפעילות, נמצאת עדיין במרחק עצום מהפעולה עצמה. גדלותו של משה רבנו הייתה שהוא לא הסתפק בכאב או במצוקה מכך שאחד מאחיו מוכה, אלא התנער ופעל כדי לגאול אותו במצוקתו. הוא ידע שמדובר במצב מסוכן, שהלוא נאמר "וירא כי אין איש", ומשמע שאם היה איש הוא לא היה מסוגל לעשות כדבר הזה, ואף על פי כן הוא התנער ממקומו ולא ישב ושתק.
לימים הוא ייבחר לגאול את כל עם ישראל ממצרים שמשעבדים בהם, ולימים הוא יזכה לקבל תורה מסיני, בה נאמר "לא תעמוד על דם רעך". זכותו העצומה והגדולה של משה הייתה בכך שעוד לפני ציוויים אלה ועוד לפני הבחירה בו – הוא סיכן את עצמו כדי לגאול איש עברי שמוכה על ידי איש מצרי.
גם המניע לסיפור השני די מובן, וגם כאן הגדלות אינה טמונה במניע, כי אם בפעולה עצמה. כואב לראות שני אנשים עברים ניצים, וכואב לראות הרמת יד של אחד מאחיו על עמיתו. גדלותו לא נבעה מקיומו של המניע, כי אם שוב בהיחלצו לפעילות ממשית. הוא אינו שותק, כי אם מלמד כלל מוסרי יסודי "למה תכה רעך". לימים הוא ייבחר לקבל את התורה בה נאמר "ואהבת לרעך כמוך", אך זכותו הגדולה והעצומה הייתה בכך שעוד לפני הבחירה בו – הוא מימש את הצורך הגדול ללמד את אחיו ורעיו כיצד יש להתנהג האחד כלפי השני.
ברם, כשמדובר בבנות כהן מדיין שרועים גירשו אותם – מהיכן נבעה הנכונות להושיע אותן ולהשקות את צאנן? רמב"ן במקום מבאר את המקרה ואת המניע: "…ואירע כי היום הזה קדמו הנשים ותבאנה ותדלנה, כי היו חושבות להשקות צאנם בתחילה טרם בא הרועים, והנה באו הרועים ויגרשום מן הרהטים להשקות הם תחלה כמנהגם בכל הימים, ומשה חרה לו על החמס והצילן כי כיון שהן מלאו הרהטים הרי המים שלהן…".
לאמור: משה רבנו מתגלה כאן במלוא דמותו המוסרית. איש מוסר רגיש למעשי חמס. רגישותו אינה מוגבלת דווקא לחמס הנעשה כלפי בני עמו או בני משפחתו, או שהוא נפגע ממנו; היא גם אינה מוגבלת לדברים הנעשים על ידי בני עמו, ואף לא למכים איש את רעהו. עשיית חמס בעולם היא מעשה שאינו קשור לאומה מסוימת, ואף אינה קשורה לתורה.
רמב"ן כותב כך בבארו מפני מה גזר הדין של המבול נחתם על "כי מלאה הארץ חמס מפניהם": "…ולא נגזר עליהם העונש רק על החמס, לפי שהוא עניין מושכל איננו צריך לתורה". איש מוסר אינו יכול לחזות בעוול שנעשה, גם אם אין הוא קשור כלל וכלל לאירוע – הרועות אינן מוכרות לו ואינן מבני עמו, הרועים אינם מוכרים לו ואינם מבני עמו. ואף על פי כן – חורה לו על החמס, והוא מציל עשוק מיד עושקו".
אנחנו, המבקשים ללכת בעקבות אבותינו הקדושים, ולדבוק במעשיהם ובמעשי משה ואהרון, קרואים אפוא להעצים את הרגש המוסרי שבתוכנו, ולעצור מעשי חמס אסורים. כמובן שכל מציאות צריכה להיבחן לאור התמונה הכוללת שלה, ולאור היכולת להתמודד עימה. אולם, עצם הרגישות למניעת מעשי עוול היא הצו המוסרי העולה מתוך פרשה זו, ומי שזכה לקבל תורה בשם עם ישראל מלמד אותנו בתחילת דרכו את האישיות הראויה שאנו חייבים לאמץ.
