פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)בתלמוד (פסחים קטו, ע"ב) מובא סיפור על האמורא אביי שישב לפני האמורא הגדול, מורו ורבו, רבה בליל הסדר.
עיגונו הריאלי (או, אם תרצו, הספרותי) של הסיפור מכמיר לב. לפי מסורת חז"ל, נתייתם אביי מאביו קודם לידתו, ואמו מתה בלידתו. משכך, אומץ על ידי דודו, רבה בר נחמני. מכאן מדרש שמו בלשון נוטריקון "אביי" – "אֲשֶׁר בְּךָ יְרֻחַם יָתוֹם" (הושע יד, ד).
ניתן רק לדמות את היתום הקטן, יושב ליד שולחן ה'סדר' החגיגי בבית מְאַמְצָיו, נרגש, ואולי נבוך ומבויש.
לפתע הוא חוות התרעה, אזעקה בשידור חי. הוא רואה את בני הבית ננערים ממקומם כקפיץ, "עוקרים את השולחן" – שולחן הסדר החגיגי, ועליו גביעי היין המוכספים, פמוטות מאירים, וה'סרוויס' היקר – מערכת כלי השולחן שיוצאת מן הארון פעם בשנה – ומוציאים אותו מהחדר.
שידוד מערכות, בוקה, מבוקה ומבולקה.
במבוכתו הרבה שואל אביי, כמו הבנים שמן ההגדה: "מה העבודה הזאת לכם?", "מה זאת?"; מדוע מוציאים את השולחן עוד לפני שהתחלנו לאכול?
אביו-מאמצו רבה מאיר לו פנים, ומשיבו בלשון רכה: "פטרתנו מלומר 'מה נשתנה' ".
מלחמת 'הארי השואג' פטרה אותנו לומר "מה נשתנה". כי הכל השתנה. התרעות. אזעקות. רקטות, מטחי טילים בליסטיים, ראשי נפץ מתפצלים. ממ"דים, מקלטים ויציאות חירום. גל שקט ויירוט רועש. כל המילים (הלא-שמחות) של המלחמה פרצו לחיינו בהורה סוערת, וסופן עדיין אינו נראה באופק.
סיפור יציאת מצרים הוא הוראת קבע והתרעת קבע. ולא רק בדקות הקרובות. הוא פוקד כל אדם מישראל בכל ימות השנה, בכל שעות היום.
ערב ובוקר מצווה הוא באמירת 'קריאת 'שמע', שהיא "זכר ליציאת מצרים"; עליו להניח תפילין, ולהתעטף בטלית, גם הם "זכר ליציאת מצרים"; ועליו לשבות בשבת, לישב בסוכה ולחוג את חג הפסח, גם הם כולם "זכר ליציאת מצרים".
במובן זה, אדם מישראל אינו יוצא לעולם מהמרחב המוגן של "יציאת מצרים". הוא שוהה בו ללא הפסקה. ולא רק "עד קבלת הודעה חדשה" או שמיעת הנחיות פיקוד העורף אלא בכל ימות השנה.
המרחב המוגן של תורת ישראל אינו התשובה לשאלה "מַה נשתנה" ו"לָמָה נשתנה", אלא דווקא השאלות.
עולמה של מורשת ישראל הוא עולם של שאלות, לא של תשובות. וידוע הסיפור על אותו יהודי שנשאל: "תגיד, למה יהודי עונה תמיד בשאלה?". הביט הלה על השואל בתמיהה, והשיב: "למה לא?".
אם תרצו – הרי זו ההגדה של פסח שיותר מכל טקסט אחר מבטאת, בבהירות ובתמצית, את תורת החינוך היהודי על רגל אחת. "וכאן הבן שואל". השאלה, התמיהה והסקרנות הם אֵם כל לימוד, והפכו להיות סממן בולט בעולמה של יהדות. היכולת לשאול שאלות היא גם מסממניהן הבולטים של החירות והדמוקרטיה.
העבד – וכמוהו, להבדיל, החייל בצבא אינו רשאי לשאול שאלות. "יש שאלות?", שואל המפקד בסיום המסדר, אך אוי לו לחייל שישאל, ואבוי למי שימעד ב"שאלת קיטבג".
לא כן בן החורין. מותר לו, והוא אף חייב להעלות שאלות, ואפילו קשות הן, וראוי הוא שיקבל תשובות ראויות ולא רק כאלה שתכליתן "לצאת ידי חובה".
הזיקה שבין היכולת ואולי אף החובה לשאול שאלות לבין עקרון היסוד של החירות, עשויים להסביר מה טעם הושם דגש מיוחד על ה"שאלות" דווקא בהקשר לחג הפסח. "מה נשתנה?", הפך להיות שם נרדף לליל הסדר.
כבר מבעוד מועד, מצווה אדם מישראל ל"שאול ולדרוש" בהלכות החג. ללמדנו שלא די בסתם "דרישה", שהיא כמצוות אנשים מלומדה, אלא יש צורך ב"שאלה", בבקשת האמת, בהעלאת תהיות ותמיהות שמתוכן ובהן תתברר ותתלבן ההלכה.
גם התלמוד, אחת מיצירות היסוד של התרבות היהודית לדורותיה, רצוף כולו קושיות, תיובתות ופירכות. כך גם ספרות השו"ת-השאלות והתשובות, שלימים הפכה להיות הענף המרכזי – בכמות ובאיכות – של פיתוח ההלכה והתאמתה לחיי המציאות. גם תלמיד החכם שבפרקי אבות ניכר לא בחדות שכלו, אלא בשאלותיו, "שואל כעניין".
השאלה הפכה להיות מרכיב מרכזי בדרך ההלכה היהודית, ובליל הסדר בפרט. עד כדי כך שהרמב"ם מאריך בעניין זה: "וצריך לעשות שינוי בלילה הזה כדי שיראו הבנים וישאלו… אין לו בן, אשתו שואלתו. אין לו אישה – שואלין זה את זה ואפילו היו כולם חכמים", ובסיומת שנראית כמעט סוריאליסטית: "היה לבדו – שואל לעצמו!!!".
בדורות האחרונים, הוסיפו לשאלת ה"בנים" ולשאלת האישה גם את שאלות "הבנות". גם כנגד "ארבע בנות", לא רק ארבעה בנים, דיברה תורה, ובימינו אך מובן וראוי הוא שגם הן שותפות מלאות לחוויית לימוד התורה ברמה גבוהה, שחלק בלתי נפרד הימנו הוא השאלה והתשובה, העיון והליבון. וכשם ששאלות הבנים אינן זהות זו לזו, כך יש לעתים גם ייחוד בשאלות ה"בנות", שלא אחת באות ממקום אחר ומכוונות כלפי מוקדים אחרים מאלה של הבנים.
ויושם אל לב: השאלות אינן נשמעות רק מפי הבן ה"חכם". ליד שולחן הסדר – כמו גם בבית המדרש או בכיתת בית הספר, יושבים ילדים שונים. לכל אחד מהם שאלות משלו. כל אחד מהם זכאי לתשובה משלו. גם החכם גם הרשע, גם התם גם זה "שאינו יודע לשאול".
יש לתת את הדעת גם לעיתוי השאלה כפי שהיא מופיעה בתורה. "והיה כי תבואו אל הארץ… והיה כי יאמרו אליכם בניכם: מה העבודה הזאת לכם" (שמות יב, כה-כו). "בניכם", לשון רבים, ולא "בנכם". הרבה בנים יש לו למקום, וכל אחד מהם דורש תשובה משלו, גישה משלו. במעשה החינוך אין תשובה אחת היפה לכל. כל בן – ותשובתו שלו. כל דור – וצרכיו שלו.
לכן גם מדגיש בעל ההגדה ש"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים". כל דור – וחוויית השעבוד והגאולה שלו.
יתר על כן: הכתוב מדגיש עוד: "כי ישאלך בנך מחר לאמר", והוסיפו עליו במכילתא: "יש 'מחר' שהוא לאחר זמן". לאמור: המחנך הטוב אינו מופתע משאלות תלמידיו. יש עמו תשובה מוכנה מראש לשאלותיהם ולמצוקותיהם. אם אוזניו כרויות ולבו פתוח אליהם, הוא מודע היטב לכך ש"מחר" יצוצו שאלות חדשות, ועליו לחשוב מבעוד מועד על שאלות ה"מחר" ולתת להן מענה. "כי ישאלך", אין פירושו "אם ישאלך", אלא "כאשר ישאלך". היה סמוך ובטוח כי דור זה ישאל ויחפש תשובות, ועליך להיות מוכן לענות לו בלשונו-שלו.
