פרשת כי תישא היא מן הפרשות הטראגיות והמטלטלות שבתורה. רגע אחד לאחר מעמד הר סיני הנשגב, העם יוצר עגל זהב. ההתגלות מתחלפת בהתרסקות. לוחות הברית נשברים. שלושה דברים מתערערים בבת אחת: האמון בהנהגה, הזהות הרוחנית, והזיכרון המשותף.
אלא שכי תישא איננה רק סיפור על חטא. היא סיפור על חרדה קיומית, על ואקום הנהגתי, על פחד מפני היעלמות. "כי זה משה האיש… לא ידענו מה היה לו" – המשפט הזה הוא המפתח להבנת העגל. העם איננו מבקש אל זר מתוך כפירה פילוסופית, אלא מתוך בהלה. כשהמוכר נעלם, האדם נאחז במוחשי. כשאין הנהגה נראית לעין, נוצרת עבודת אלילים. במובן זה, כי תישא איננה פרשה עתיקה; היא תמונת מראה של כל דור שמאבד ביטחון ומחפש תחליף מהיר, סמל שימלא חלל.
כאשר משה שובר את הלוחות, הוא איננו רק מגיב בכעס. הוא מסמן שבר בזיכרון הלאומי. לוחות הברית אינם רק מצוות; הם תודעה משותפת. שבירתם מבטאת קרע עמוק בזהות.
יש נטייה לחשוב שהזיכרון הלאומי נבנה סביב רגעי ניצחון. בפועל, אנשים נושאים מילדותם דווקא את רגעי הטראומה – מלחמות, אסונות, זעזועים. גם עם נבנה סביב רגעי שבר. הזיכרון אינו מותרות תרבותיים; הוא מנגנון הישרדותי.
בימים שבהם מתנהל ויכוח האם להשתמש במילה "טבח" או להעדיף ניסוח מרוכך יותר ביחס לאירועי 7 באוקטובר, מתחדדת השאלה: האם מחיקת מילה משנה מציאות? ההנצחה חיונית, אך היא איננה יכולה להיות אסתטית בלבד. הזיכרון מחייב גם בירור כשלים והפקת לקחים. מחיקת מילה לא תמחק את האסון, כשם שעגל זהב לא מחק את ההתגלות.
בשבועות שלאחר מלחמות ואירועי טרור, מופיעים על קירות הערים שירים, שמות, משפטים פואטיים. הכתיבה ברחוב היא מעין חריטה מודרנית בלוחות אבן. רצון לקיים משהו, להפוך אותו למוחשי. זהו צורך הישרדותי: להרגיש קיים, נוכח.
גם משה "חורת" מחדש. לאחר השבר ניתנים לוחות שניים. הם אינם זהים לראשונים – הפעם משה שותף לפסילתם. התיקון איננו חזרה נאיבית אל נקודת ההתחלה, אלא יצירה מחודשת מתוך מודעות לשבר. כך גם חברה. היא אינה יכולה לשוב אל "לפני". עליה לחרוט מחדש את עקרונותיה, תוך הכרה בכאב.
במרכז הפרשה ניצבת גם שאלת הנוכחות הא-לוהית: "הראני נא את כבודך". משה מבקש ודאות, מוחשיות. העם ביקש עגל מוחשי; משה מבקש התגלות. המתח בין המופשט למוחשי מלווה את הזהות היהודית גם ביחס למקומות קדושים. באיחור של 59 שנים, החליטה ממשלת ישראל לאחרונה לחזק את האחיזה היהודית בקבר רחל ובמערת המכפלה והניעה מהלך להרחבת ההתיישבות היהודית לצידם, ללא תלות ברשות הפלסטינית. העולם, כמה מפתיע, לא אהב את זה.
המקומות הקדושים אינם רק מיסטיקה וקמיעות, ובוודאי לא "קירות טיפשיים" או "עבודת אלילים", כפי שנטו לתאר לא פעם גם סופרים כעמוס עוז, מאיר שלו או פרופ' גרשום שלום וישעיהו לייבוביץ. הם חבלים עבים של זהות ושורשים והיסטוריה ומורשת יהודית, ואף סמלים לאומיים. בן-גוריון הגדיר את חברון "שכנתה וקודמתה של ירושלים". אצ"ג קרא לחברון "דופק החיים של אומה", והמשוררת רחל כתבה על אבות ואימהות האומה הטמונים ב"מכפלה": "הן דמם בדמנו זורם".
אפילו המשוררת דליה רביקוביץ, שזוהתה עם השמאל והבוהמה התל-אביבית, האמינה שנים רבות כי זכתה ללדת את בנה יחידה בעקבות ביקור לילי עתיר דמעות שערכה אצל אמא רחל. ראשי היישוב היהודי בארץ בחרו בשנת 1920 לקיים את האזכרה להרצל דווקא בקבר רחל.
החלטות לחזק אחיזה יהודית בקבר רחל או במערת המכפלה אינן רק מהלכים נדל"ניים או פוליטיים. בעיני רבים, המקומות הללו הם "חבלים עבים" של זיכרון וזהות, רצף היסטורי שמקשר בין אבות ואימהות לדורות הבאים. ניתן להתווכח על מדיניות, אך קשה להכחיש את עומק המטען הסמלי. כשעם מאבד את נקודות העוגן שלו – הוא מחפש תחליפים. עגלי זהב מודרניים אינם בהכרח פסלים; הם יכולים להיות נרטיבים חלופיים שמנתקים עבר מהווה.
הפרשה מסתיימת לא בשבר אלא בחידוש הברית. לוחות שניים ניתנים. הברית אינה מתבטלת. האמון נבנה מחדש. אולי זה המסר המרכזי: חברה חיה תיפול, תיכשל, תתווכח. היא תעמוד מול אויבים חיצוניים ואיומים פנימיים. השאלה איננה אם יהיו עגלים, אלא האם נדע לשבור אותם בזמן. לוחות שניים אינם מושלמים כמו הראשונים. הם נושאים בתוכם את זיכרון השבר. אך דווקא משום כך הם יציבים יותר.
בין עגל הזהב לקירות הזיכרון של ימינו, בין פחדים קיומיים למחלוקות פוליטיות, ניצבת אותה בחירה עתיקה: האם נאחז במוחשי המיידי ונברח מהמורכבות, או שנחרוט מחדש, באומץ, את זהותנו המשותפת. כי תישא מזמינה אותנו לבחור בלוחות השניים.
