ד"ר פנינה נויבירטאחד הפולמוסים המפורסמים ביותר במדרש הינו הפולמוס בין רבי עקיבא וטורנסרופוס הרשע המובא במדרש תנחומא (תזריע, ה', ה'), והדן בשאלה אלו מעשים נאים יותר – האם מעשי הקב"ה או שמא מעשי בשר ודם.
טורנוסרופוס מבקש לכפור בעיקרי הדת היהודית ובאמונה כי האלקים כל יכול. הנחתו היא, כי פועלו של האלקים חלקי, וכי הוא תלוי בבני אדם על מנת להשלימו. לראיה מביא טורנוסרופוס דוגמה מברית המילה. התינוק הזכר אינו נולד מהול, ולפיכך נדרשת מעורבות בני האדם להשלמת הבריאה בביצוע ברית המילה, ובמילותיו: "אמר לו טורנוסרופוס: אם הוא (הקב"ה) חפץ במילה, למה אינו יוצא הולד מהול ממעי אמו?".
בתגובה מסביר רבי עקיבא, כי העובדה שהקב"ה נותן לבני האדם להשלים את מעשה הבריאה נובעת מרצונו לזכות את בני האדם במצוות. הקב"ה מאציל מסמכויותיו לבניו, לא בשל תלותו בהשתדלותם, כי אם על מנת להעצימם, ובמילותיו: "ומה שאתה אומר למה אינו יוצא מהול, לפי שלא נתן הקב"ה את המצות לישראל אלא לצרף אותם בהם".
כתימוכין לטענתו, מראה רבי עקיבא לטורנוסרופוס, כי ההצטמצמות המכוונת של הקב"ה אינה ייחודית לברית המילה, ומשתקפת גם מן העובדה כי הקב"ה ברא את החיטה בעולמו כעשב אשר כמעט אינו ראוי למאכל. בני האדם נדרשים לעבד החיטה לשם הפקת לחם. לפיכך החיטה משמשת דוגמה נוספת להזדמנות מכוונת שמספק הקב"ה לבני האדם להשלים את מעשיו, כמובא במדרש: "הביא לו רבי עקיבא: שבלים וגלוסקאות. אמר לו: אלו מעשה הקב"ה, ואלו מעשה ידי אדם. אמר לו: אין אלו נאים יותר מן השבלים?"
לפי רבי עקיבא, מאחר שהקב"ה מעוניין בייפוי כוחם של בני אנוש, ובעידוד מעורבותם האקטיבית ביצירה ובתיקון העולם, ממילא עשוי הקב"ה לצמצם במכוון את מעשיו, על מנת להותיר את השלמתם בידי בני אדם.
ברם עיון מדוקדק בדוגמאות המובאות במדרש מוביל לחשיפתו של מסר עמוק המוטבע בין השורות.
מובא במדרש, כי במקור היתה החיטה אילן, וכי היא נהפכה לעשב כתולדה של חטא האדם הראשון, ובלשון המדרש: "ר' מאיר אומר: (עץ הדעת) חטים היו … ר' זעירא אמר לה: אפשר חטים היו? אמר לו: הן. אמר לה: והכתיב 'עץ'? אמר לה: מתמרות היו כארזי לבנון" (בראשית רבה (ט"ו, ז')). ברוח זו נטען, כי לעתיד לבוא עתידה החיטה לשחזר את מעמדה המקורי ולשוב להיות עץ: "אמרו: עתידה חיטה שתתמר כדקל ועולה בראש הרים" (כתובות קיא, ב).
לכתחילה, נבראה החיטה על ידי הקב"ה במתכונת מושלמת. חטא האדם הוא שהביא לצמצום החיטה ולהשפלתה ממדרגת האילן למדרגתו הנחותה של העשב.
בדומה, מובא במדרש, כי במקור נברא האדם מהול: "רבי יצחק אמר משוך בערלתו היה כתיב הכא (הושע ז) והמה כאדם עברו ברית". חטא האדם הוא שהוביל לפגימה בגופו של האדם ובעטיו נוספה לאדם ערלה, ובלשון רבי צדוק מלובלין: "והיינו שע"י פגם הנחש נמשכה ערלתו ונעשה ערל וגרם הערלה לכל תולדותיו" (פרי צדיק, שבט)
נמצא, כי שתי הדוגמאות דלעיל מצביעות על כך שהקב"ה אכן ברא את העולם בשלמות. ברם חטאי האדם גרמו לקלקול העולם, לדרדור מעמד החיטה ומעמד גוף האדם ולפגימה במעשה ה'.
ברוח זו מסביר הרב חרל"פ: "שטבע הבריאה לפני החטא היה בצורה אחרת לגמרי ממה שהיא לאחרי החטא, ואם עכשיו יש צורך בעבודה ובמלאכה, כחרישה וזריעה וכיוצא באלה, אז לא היה צורך בזה כי כל זה היה נעשה על ידי קיום המצות עצמן, פקודין דעשה כדי לעבדה ופקודין דלא עשה כדי לשמרה, ואמנם על ידי החטא נתקלקלה הבריאה ואבדה צורתה האמיתית" (מי מרום ה', בראשית). חטאו של האדם הראשון הביא לשיבוש סדרי בראשית ולקלקולם. האנושות יכולה, איפוא, לתלות בה את האשם לחלק ממחדלי העולם.
חרף זאת, בידי האדם לתקן את ההשלכות השליליות של מעשיו. האדם יכול למול את בנו, ובדומה יכול הוא להפיק מהחיטה לחם. בידי בני האדם הכוח להרוס ולאבד, וכן הכוח לבנות, להשתפר ולהשתכלל, כמאמר שלמה המלך: "עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא, עֵת לִפְרוֹץ וְעֵת לִבְנוֹת. עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק" (קהלת ג', ג'-ד').
אמנם מדברי המדרש דלעיל אנו למדים, כי התקדמותה של האנושות אינה בבחינת תיקון מעשה ה', כי אם שיבה למציאות האוטופית שנוצרה על ידי ה' קודם לקלקולה בידי אדם. כפי שמסביר המדרש את פשר הפסוק החותם את מגילת איכה: "'חדש ימינו כקדם' – כאדם הראשון" (איכה רבה, ה'). אנו נתחדש ונתקדם – על ידי חזרה לקדמותינו, לימי האדם הראשון, למציאות המתוקנת שקדמה לחטא.
(בשלח תשסט)
