פרשת כי תישא מעמידה אותנו מול אחד הרגעים הדרמטיים והמתסכלים ביותר בתולדות עם ישראל: חטא העגל. טראומה נצחית שרישומה ניכר עד ימינו.
חטא העגל אינו רק אירוע של עבודה זרה. הוא הרבה למעלה מזה. יש בו ביטוי לכפיות טובה, לחוסר אמון מוחלט בהנהגה, לטיפשותו של ההמון המתהולל ולתרבות הקלוקלת שמאפיינת אותו.
משה רבנו, המנהיג הגדול שהוציא את העם ממצרים, ושם שכמו לסבול את צערם ותלונותיהם, עולה להר סיני כדי לקבל את התורה, משתהה מעט ומאחר לרדת ממנו. במעשה של כפיות טובה, העם – כך לפחות לפי התיאור בתורה – אינו מביע דאגה לגורל מנהיגו או מתעניין ב"שלומו". די לו בכך שהמנהיג מאחר מעט כדי למהר ולנסות למצוא לו תחליף.
הדעת הייתה נותנת שכאשר "לא יודעים מה היה לו", ייעשה ניסיון לברר את הדבר. אבל "העם" – ההמון – אינו ממתין שנייה. משמשה רבנו אינו מגיע בשנייה היעודה, פונה העם למצוא לו תחליף, ויהא זה אפילו תחליף מלאכותי עלוב, "עגל זהב" אלילי, נטול נשמה ורוח.
כמעשהו בנדבת המשכן, גם כאן היה "העם" מוכן לתת מייד את כספו וזהבו, כדי לעשות לו "עגל זהב". במאמר חד, נתנו חז"ל ביטוי לקלות הבלתי נסבלת של סכלות העם ופזיזותו: "נתבעים למשכן – ונותנים! נתבעים לעגל – ונותנים!".
במישור הדמוקרטי, המסורת היהודית והמשפט העברי מכירים בכוחו של העם. לפיכך, אימצו את המסורת הדמוקרטית (שלטון העם) ואת עקרון הרוב, ולו כפתרון הגרוע פחות מכל שאר השיטות להכרעה במחלוקת. אכן, "חוכמת המונים" היא דבר חיובי, ראוי ורצוי. אך אין להסיק מכאן שההמון תמיד חכם או שהוא תמיד צודק. נהפוך הוא. לא אחת מתגלה ההמון בשיא טיפשותו, כשהתנהגותו, החלטותיו והכרעותיו גוררות אחריהן תוצאות הרסניות. ההיסטוריה – היהודית והלא-יהודית – מלאה בדוגמאות המאששות קביעה זו.
על פני הדברים, ניתן היה לדרוש את תביעת ההמון כאן גם לשבח. לפי גישה זו, בני ישראל לא היו מוכנים להישאר, ולו לשעה קלה, בלי סמכות רוחנית-מנהיגותית. לפיכך, פקדו על אהרון: "קום עשה לנו אלהים!".
הדאגה הכנה לגורל משה הפכה עד מהרה לחינגה פרועה ולהילולה אקסטטית. בציוויו של אהרון, ממהר העם לפרוק את נזמי הזהב שבאוזני בניו ובנותיו, נותן אותם אל אהרון, והלה בונה ממנו עגל מסכה. בתוך זמן קצר, ממיר העם את דמות מנהיגו הדגול משה רבנו בעגל זהב דומם.
בני ישראל ההוללים והסובאים לא רק "קמים בבוקר", אלא משכימים קום. הם לא יכולים להמתין עוד. מייד לאחר הקרבת עולות ושלמים, אולי כדי 'לצאת ידי חובה', מגיע הרגע שלו חיכו: "וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ, וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק". אכילה, שתייה ו"צחוק". והרבה מהם.
בלשון מקרא, עשוי "צחוק" זה להתפרש במשמעות נחמדה של היתול ושמחה. ברם, חז"ל ראו אותו כמכוון כלפי שלוש העבירות החמורות והקשות ביותר שעליהן מצווה אדם מישראל "ייהרג ובל יעבור": עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.
המחזה הקשה אינו מסתיים כאן. מילה אחת המופיעה לראשונה בהמשך הפרשה, מכה שוב בעוצמתה, ודומה שהיא הייתה ה"קש ששבר את גב הגמל": "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה, וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת, וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה, וַיַּשְׁלֵךְ מידו [מִיָּדָיו] אֶת הַלֻּחֹת, וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר".
ברגע זה משה רבנו מבין ומבחין שלא מדובר רק בכֵּשֶל רִגְעִי, אי עמידה ביצר התאווה והתיאבון המביא את העם לידי הילולה פרועה של אוכל ושתייה, זלילה וסביאה, מין ואלימות, אלא גם "מחולות". באותה שעה היו בני ישראל לא רק "מומרים לתיאבון" אלא גם, ואולי בעיקר, "מומרים להכעיס".
ה"מחולות" מבטאים את השמחה וההזדהות הנפשית של העַם עִם החינגה הפרועה הזו. לא רק מילוי הכרס באוכל ושתייה, אלא מילוי הנפש בכל החולאים הרעים, תוך הזדהות עמם ועם כל הרע שהם מבטאים. בנקודה זו כשל כוח הסבל של משה רבנו. הוא משליך את הלוחות ומשברם.
כל אדם עשוי ליפול ברשת החטא. אך משעה שהדבר 'נעשה לו כהיתר', ולא כסתם מעשה אלא כ'מחול' נהנתני, תוך הזדהות נפשית, לא רק פיזית, עם מעשיו הרעים, אין כבר דרך חזרה.
חברת השֶפַע והפֶּשַע של ימינו מזמנת לנו לא אחת 'משתאות' להמונים. מזנוני אוכל המחַשבים להתפקע מרוב האוכל שעליהם, צלחות עמוסות לעייפה, בר עשיר של משקאות חריפים ללא הגבלה, ועוד מיני תענוגות.
המבקשים להם מעט חופש, פנאי ושלווה, ולו כמקום מפלט מצרות היומיום, צריכים להישמר שהאמצעי לא ייהפך לתכלית. שאותו רצון לנופש בריא, לגיטימי כשלעצמו, מנוחה ורווחה רגעית, לא יהפכו לשגרה, לאורח חיים של קבע המלווה ב'מחולות', בהזדהות נפשית עם תרבות ההדוניזם והנהנתנות הפרועה, תוך המרת הטפל בעיקר – שתחילתה הנאה, צחוק ומחולות, וסופה כליה ואבדון, שוד ושבר.
