היררכיית השכול

ר' איבד את אביו לפני כשלושה שבועות. ש' מסיימת בימים אלה את השבעה על אמה. בני/בנות הנפטרים הם בני 50-60. הודעות האבל, שהופצו בווטסאפים הקבוצתיים, בישרו על האובדן ולוו בתגובות המסורתיות: "ברוך דיין האמת" ו"מצטערים מאוד לשמוע". תגובות אחרות לגמרי, באינטונציה ובמסר, נלוו לבשורות על נפילת חיילים. מבחינה חברתית ופסיכולוגית, לא כל האובדנים שווים.

לאחרונה סיימתי לכתוב את עבודת הדוקטורט שלי בנושא: "התמודדות בני אמצע החיים עם אובדן הוריהם". מסתבר כי מרבית בני האדם (כ-65%) מאבדים הורה בהיותם בני 50-70. תגובות האבל, בעקבות אובדן הורים מבוגרים אינן מעידות על טראומטיזציה. הסיבות לכך כוללות את העובדה שאובדן של הורה מבוגר הוא אירוע צפוי, ולא אחת הוא חותם תקופה של סבל שחווה ההורה ושל טיפול אינטנסיבי בהורה מצד בן הזוג הנותר והצאצאים. סיבה נוספת קשורה להיררכיה חברתית של אובדן – דירוג לא פורמלי של "חומרתם" של אובדנים (אובדן הורה, בן זוג, מכר, ילד ועוד) והתוויה חברתית של מידת האבל המתאימה בתגובה לכל קטגוריה. היררכיית האבל המופנמת משמשת, לטעמי, מעין "מנגנון הגנה" חברתי-כלכלי מפני עומס והצפה רגשית ומעשית במפגש שלנו עם סופיות החיים.

אובדן הורים מבוגרים כולל מידה של "צער מוחבא" (Hidden Sorrow), ויש המתייחסים לאובדן כזה כ"אובדן לא מוקר" (Un Honored Grief), מלשון הוקרה. כלומר, אובדן אשר לשיטת המתמודדים עימו, "זוכה" ל"קיפוח יחסי" ולהוקרה חברתית מוגבלת, בהשוואה לאובדנים אחרים. בהקשר לאמור לעיל ובימים אלה בפרט, צער עמוק של אדם שאיבד אב בן 80 ומעלה צפוי להיות מרוסן ע"י המתאבל עצמו וגם ע"י הסביבה, לנוכח אבלם של הורים ששכלו בן או בת.

לא קל להתאבל ולבטא יגון על הורה מבוגר שהולך לעולמו בימים אלו של מלחמה. לתת לעצמינו הרשאה לכאוב "כאב נורמטיבי וצפוי" מול זה הטראומטי והמערער. אולם, יש מקום לשים לב: מחקרים מעידים על כך שאיפוק רגשי (כתוצאה מחשש חברתי) ותפיסת אובדן אישי כמתון עד לא ראוי להנכחה, עלולים לפגוע בעיבוד החוויה ובמשמעותה עבור המתאבל, ואף לייצר אצלו רגשי אשמה בהמשך החיים.

לפיכך, בשומענו על אדם בן אמצע החיים שאיבד הורה, אציע לנו להעניק לו את הזכות להתאבל. זה הזמן ליצור קשר, להתקרב, להקשיב לשפע שחווה ולגעגוע, ולְזַמֵּן עבורו חוויה של נוכחות אמפתית ורגישה.

לתגובות: naomieini1@gmail.com