מחולות ומחלות – הדבקה קהילתית

הפרשת פותחת במחצית השקל ובהוראות נוספות הקשורות למשכן, אך רוב הפרשה עוסקת בסיפור חטא העגל ובהשלכותיו. סיפור חטא העגל, אמנם לא נגמר בשבירת הלוחות, אך המעשה מסמל את שיא הסיפור. בעל באר יצחק (ר' יצחק הורביץ, גליציה המאה ה-19), מקשה, "הנה מעשה שבירת הלוחות נראה זר ומתמיה, וידמה זה מפעולת החמה, ואין לשבר אפילו כלי קל בחמתו, ואף כי דבר קדוש ויקר כזה?" מדוע היה הכרח לשבור?! לא עוד אלא שמעשה שבירת לוחות הברית קיבל את ברכת ד' "אשר שברת – יישר כוח ששברת" (שבת פ"ז ע"א). מהמדרשים עולה כי מעשה שבירת הלוחות הצילה את עם ישראל. כלומר, משה, בשבירת הלוחות קרע את הכתובה לחתיכות, לומר, הם לא נשואים! הברית לא הופרה! מדרש נוסף מביא פן קצת שונה של הדברים, "ג' דברים עשה משה מדעתו והסכים הקב"ה עמו…שבר את הלוחות" (שבת פ"ז ע"א).למרות שמשה עשה את השיקול מעצמו, הקב"ה מסכים למעשהו ובדיעבד נותן לו הכשר א-לוקי. רש"י מסביר מהי אותה הכרעה אותה לקח משה כששבר את הלוחות, משה דן 'קל וחומר' בעצמו, "אמר, ומה פסח שהוא אחד מן המצוות, אמרה תורה "כל בן נכר לא יאכל בו", התורה כולה כאן, וכל ישראל מומרים – ואתננה להם?!"(שם). התוספות טוענים כי ק"ו זה אינו מכוון לאמיתה של תורה, קורבן פסח הינו דין מיוחד ולגביו נאסר על בן נכר לאכול ממנו, ומנין הק"ו שכך דינו של מומר לכל התורה, אולי בגלל שהדבר חמור כך כף ישובו בתשובה (שם). הרב נחום אליעזר רבינוביץ' הסיק מכך כי פסיקה הלכתית אינה מבוססת על כל הטיעונים ההלכתיים האפשריים. אין דבר בעולם שהוא חד משמעי לגמרי. משה הבין שרק הכרעה אחת תציל את עם ישראל. משה ידע שאם הוא ייתן את הלוחות לעם פרוע  אין כל תקווה לעם הזה. על כן עשה מעשה על אף הקושיות והקב"ה הסכים על ידו.

אם יש דבר שניתן ללמוד מאירועי החודשים האחרונים הוא עד כמה כולנו קשורים זה לזה. עד לא מזמן אמירה על משק כנפי הפרפר בסין הגורם לסערת שלגים בקנדה נשמעה כמו מליצה תיאורטית. כעת אנו מבינים עד כמה זה נכון, עד כמה כולנו מחוברים באלפי נימים וחוטים שקופים המושכים את כולנו מעלה ומטה. 

אם חטא העגל מצדיק את שבירת הלוחות, מדוע לא שברם משה עוד בהיותו על ההר כאשר סיפר לו הקב"ה שישראל "עשו להם עגל מסכה"?! לשאלה זו נאמרו כמה תשובות, ה"אלשיך" כותב, שכל עוד החוטא מתעצב על חטאו יש תקווה שישוב ויתקן, אך השמח בעוונו אבדה תקוותו ח"ו. "על כן כאשר הוגד לו מפי הגבורה (על עשיית העגל), לא הוגד לו היותם שמחים ובלתי מתחרטים על עוונם, על כן לא חרה אפו, אך בראותו העגול ומחולות, שהיו שמחים – אז חרה אפו". בדרך זו, שלמטה במחנה נתחדש למשה דברים שלא ידע למעלה על ההר, הולך גם בעל "עקדת יצחק", המביא שני פירושים מה השתנה אצל משה, הפירוש השני, אינה דומה שמיעה לראיה, אף על פי שלא היה לו ספק במה ששמע, כך או כך, בראש ההר סבר משה שיש תקווה, עד שראה את המציאות כהווייתה, את המחולות, והבין שבמצב כזה לא תתכן קבלת הלוחות (שער חמישים ושלוש).

הרב אהרן ליכטנשטיין מבאר בעזרת המדרשים  את שאירע, כאשר עם ישראל עובר על הציווי הבסיסי 'לא יהיה לך א-לוקים אחרים על פני', פרח הכתב מהתורה, וכל הערכים שהיא מבטאת ורוצה להנחיל לעם פרחו לאוויר ונעלמו. במידה רבה לאחר מעשה זה אין עוד משמעות ללוחות, ולכן משה מרשה לעצמו לשבור את הלוחות. בדרך נוספת מבאר הרב ליכטנשטיין לפי  מדרש בו מתואר שכשמשה יורד מן ההר הלוחות נושאות אותו ואת עצמן. משה רבנו רצה להביא את הלוחות לישראל, וכלל לא התכוון לשבור אותם, אולם עוצמת האכזבה והתימהון מהמעשה של ישראל גורמים לכוחות הנפשיים שלו, להעלם ולהתמוגג.

בסוף הפרשה, לאחר מעשה העגל ושבירת הלוחות, מזמין א-לוקים את משה לכתוב את הלוחות השניים. עתה, משה הוא שכותב בעצמו את הדברים ואין זה "מכתב א-לוקים" כבלוחות הראשונים. המעבר מפאסיביות לאקטיביות בא לידי ביטוי גם בכך שבעוד שהלוחות הראשונים נכתבו באצבע א-לוקים, הלוחות השניים הם מעשה ידי אדם, "פסל לך שני לחת אבנים כראשנים…" (שם, ל"ד, כ"ז-כ"ח). משה, כנציג האנושות, שותף אקטיבי לתהליך החינוכי של הפנמת המסר התורתי. זוהי התחלה של תהליך שנמשך עד היום על ספסלי הלימוד בישיבות, באולפנות, באוניברסיטאות ובתי המדרש, שם אנו כותבים מדור לדור, בדרך של לימוד, את "דברי הברית עשרת הדברים" (שם, ל"ד כ"ח). כלומר, בעצם כתיבת הלוחות השניים הופך משה להיות שותף לא-לוקים בהכנת המסד הדתי, הרעיוני והרוחני של העם היהודי – וכך נאמר "וַיֹּאמֶר ד' אֶל מֹשֶׁה פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ" (שם, ל"ד, א').

(כי תשא תשפ"א)