עו"ד פרופ' אבי וינרוטבגמר מלאכת המשכן נאמר (שמות ל"ו, ז') "והמלאכה היתה דַיָם לכל המלאכה לעשות אותה והותר". מצד אחד נאמר כי המלאכה הייתה דיה – מלשון די, כלומר בדיוק לפי הצורך. מצד שני נאמר "והותר" כלומר: למעלה מהצורך.
רבי לוי יצחק מברדיטשב הציע הסבר מקורי. בגמרא במסכת ברכות (דף נ"ה עמ' א') נאמר כי מלאכת המשכן הייתה מעין בריאת שמים וארץ, ובצלאל עשה את מלאכתו באמצעות צירופי שמות של הקב"ה, שבהם ברא ה' את עולמו. ביחס לבריאת העולם מצינו בגמרא במסכת חגיגה (דף י"ב עמ' א') כי בשעה שברא הקב"ה את העולם היה מתרחב ומתפשט והולך, עד שגער בו הקב"ה והעמידו על מקומו בגבולות ותחומים, שנאמר (בראשית ל"ה, י"א) "אני א-ל שדי" אני הוא שאמרתי לעולם די. בפסוק זה צמד שמות של הקב"ה: "א-ל" ו"שדי". המונח "א-ל" מבטא כוח, כמו "יש לאל ידי" כלומר יש בכוחי. צמד המילים "א-ל שדי" מבטא מצב שבו הקב"ה "מתגבר כביכול על השפעתו" ואומר לבריאה המתחוללת מכוחו שלו – די.
הצורך בהגבלה זו נבע מכך שהאלוקות היא כוח אין סופי. כל דבר הבא מכוח האין סוף – מתרחב ומתפשט עד בלי די. ממילא, הוצרך הקב"ה לומר לעולם די, ולקבוע גבולות ותחומים לבריאה. מכאן למדים אנו כלל לפיו "צריך להתנהג לפי כוח המקבלים ולא לפי כוחו האין סוף".
תופעה מקבילה אירעה במשכן. בעת הקמת המשכן נעשה שוב שימוש בכוחות הבריאה האלוקיים, ואלו אין סופיים ובלתי מוגבלים. היה אפוא צורך שוב להגביל בריאה זו ולתחום את גבולותיה, בבחינת "א-ל שדי". המונח "דים והותר" מבטא את היכולת האין סופית שהגבילו אותה. "דַיָם" מצמצם את ה"והותר" כפי ש"שדי" מצמצם את "א-ל".
פירוש זה מקביל לפשוטו של מקרא, שהרי ה' אמר לבני ישראל לתת תרומה ובעקבות עשייתם תשרה השכינה במשכן. נדבתם הייתה רבה מהנצרך ומשה העביר כרוז "איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה". כשם שהיה צריך לתחום את תרומת בני ישראל כך היה צורך לתחום את המשכן עצמו.
נמצאנו למדים כי גם במעשי בני אדם יש להגביל את כוחות היצירה האין סופיים אל תחומי המעשה הפרקטיים באופן שתהיה התאמה וחפיפה ביניהם. אם לא שוררת הרמוניה ביניהם – אין זו יצירה אלא חורבן. במשנה במסכת אבות (פרק ג' משנה ט') מצינו "כל שמעשיו מרובין מחכמתו – חכמתו מתקיימת, וכל שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת". אם אין התאמה בין ההשגה השכלית לבין המישור המעשי – אין קיום לחכמה השכלית. המונח "והמלאכה היתה דים" מבטא צורך של האדם לשמור על איזון בין התורה העיונית שלו, לבין יכולתו ליישם את הדברים, כך שהחלק הגשמי שבו והחלק הרוחני שבו ישתלבו ויתמזגו זה בזה לשלמות אחת, בלא שיהא נתק בין עולמו הרוחני לבין עולמו הגשמי. מכאן נובע חיוב של האדם שלא להעפיל לפסגות שהוא לא יכול לחיות לפיהן וליישמן באופן שיטתי לאורך זמן. לא די להיות בבחינת "מי יעלה בהר ה'" אלא יש לדעת להיות גם בבחינת "ומי יקום במקום קדשו".
