אביטל דואן שמולי (עורכת משנה ב'שבתון', avital@shabaton1.co,il)התעלמות פרונטלית, אי צירוף לקבוצת ווטסאפ, וגם תגובה מרושעת בפייסבוק – בעידן הנוכחי חרמות הם גם מקוונים וסמויים, אבל מאחורי כל חרם עומדים ילד כאוב, הורים מודאגים ומחנכים מבולבלים. מחנך, אם לילד שעבר חרם, ומנהלת מוקד פניות של בני נוער חושפים שאין נוסחת קסם לתופעה הקשה, אבל יש דרך וחזון: אם כולנו – משרד החינוך, הורים, מורים וילדים – ניקח אחריות, נוכל להפוך את בית הספר למקום בטוח ונעים יותר עבור הילדים שלנו
"הבן שלי יובל עבר חרם בכיתה ו'. איך זה התחיל? היה לו חבר שהיה בן בית אצלנו. הם חגגו יחד ימי הולדת, הייתי מסיעה אותם הביתה מבית הספר, הם בילו הרבה ביחד", מספרת דבורה (שם בדוי), מרחובות.
"יום אחד, בלי שום סיבה, 'החבר' של יובל העליל עליו שיובל אמר מילים מעליבות על אחיו. הוא העליל עליו את זה לפני כל החברים של יובל, וכולם פשוט הפנו ליובל עורף בלי בושה! החברים הפסיקו לדבר איתו, הפסיקו להתייחס אליו. דיברתי עם קבוצת אימהות על זה, אבל לצערי הן לא עשו עם זה כלום", היא נזכרת.
לאחר שראתה שהחרם לא עובר, ושהאימהות לא מטפלות בזה, ושגם הר"מ לא מצליח לשפר את המצב, לפני שנה החליטה דבורה להעביר את יובל לבית ספר אחר, מחוץ לעיר, מפני שגם ילדי השכונה לקחו חלק בחרם הזה. "הם היו מתעלמים ממנו, עוברים לידו כמו אוויר", היא אומרת בכאב.
בשלב מסוים החליטה דבורה להיפגש עם איש מקצוע, מורה ומחנך ותיק, שעוסק בנושאי חינוך ובני נוער – אבינועם הרש, כדי לטכס עצה. "נפגשנו שלושתינו – אבינועם, יובל ואני – ואבינועם ייעץ לנו שלוש עצות זהב: העצה הראשונה הייתה לחפש חברים חדשים. העצה השנייה להתעסק בדברים אחרים, כמו נגינה, שזה באמת תחביב וכישרון שיש לו. המטרה הייתה להעצים את יובל בדברים שהוא טוב בהם. העצה השלישית הייתה לדבר עם ראש הישיבה של הילדים המחרימים, של בית הספר הקודם, ולספר לו את הסיפור. ראש הישיבה יזם מפגש של יובל עם הילד שיזם את החרם עליו".
למרבה הצער, אחרי הפגישה לא נרשם שינוי בגישה ובקשר ביניהם, ועדיין ילדי השכונה לא מתייחסים ליובל כלל. "עד היום הם לא מסתכלים עליו בכלל. למרות שכלפי חוץ הבן שלי לא משדר כלום בעניין, אני מרגישה שכואב לו שאין לו קשר עם ילדי השכונה, ואני לא יודעת מה להגיד להורים של הילדים האלה. מבחינתי, הבעיה לא לגמרי נפתרה, אבל ב"ה, יש ליובל חברים חדשים מבית הספר החדש. והוא גם מנגן וחבר בכמה תזמורות. לדעתי, זה עוזר לו ומרפא את הנשמה שלו".
"עד היום ילדי השכונה לא מסתכלים על הבן שלי בכלל. למרות שכלפי חוץ הבן שלי לא משדר כלום בעניין, אני מרגישה שזה כואב לו, ואני לא יודעת מה להגיד להורים שלהם"
בנים יותר מוחרמים מבנות
ע"פ מסמך שכתבה בתחילת תשפ"ה מריה רבינוביץ' על חרם חברתי בקרב תלמידים, לבקשת חבר הכנסת אלי דלל, יו"ר הוועדה לזכויות הילד, חרם מסווג כאלימות חברתית עקיפה. הוא מוגדר כמצב שבו יחידים או קבוצות מתעלמים מפרט מסוים או מדירים אותו מהקבוצה, ללא מתן הסברים לעיתים. זוהי תופעה כלל-עולמית, המוכרת בכל התרבויות האנושיות.
על פי הגדרה אחרת, חרם הוא "ביטוי קיצוני של דחייה חברתית, הכוללת הסכמה קבוצתית, מתוכננת ומאורגנת להימנע מכל קשר עם ילד או ילדה מסוימים לאורך זמן. החרם מלווה לעיתים קרובות בלחץ חברתי להימנע מקשר עם הילד המוחרם". במטה הלאומי להגנת ילדים ברשת מציינים גם כי חרם יכול להתקיים הן במרחב הפיזי, הן במרחב המקוון.
על פי סקר התלמידים של ראמ"ה משנת תשפ"ג, 4% מהתלמידים בכיתות ה-יא דיווחו שבחודש הקודם למועד ביצוע הסקר – הטילו עליהם חרם. שיעורי הדיווח יורדים עם העלייה בגיל התלמידים – אחוז התלמידים שחווה חרם בכיתות ה'-ו' היה גבוה בסקר מאחוז התלמידים שחוו חרם בחטיבות ביניים ובתיכונים. שיעור ההורים שדיווחו שבנם חווה אלימות חברתית כלשהי עמד על 6%.
עוד נמצא כי תלמידים בחינוך הערבי חווים חרם בכמות גבוהה יותר דרמטית בהשוואה לתלמידים בחינוך העברי. למשל שיעור התלמידים שחוו חרם בכיתות ה'-ו' בבתי ספר דוברי ערבית עמד על 11%, לעומת 3% מהתלמידים בבתי ספר דוברי עברית.
באשר להסתכלות מגדרית, נמצא כי בנים מדווחים על חוויית חרם מעט יותר מבנות – הן בחינוך העברי והן בחינוך הערבי – 3% לעומת 2%, ו-9% לעומת 8% בהתאמה.
"אין לנו כפתור קסמים"
אבינועם הרש, אב לארבעה משוהם, הוא איש חינוך זה 20 שנה ומגיש את פינת החינוך ב'כאן מורשת'. הוא מחנך וכותב במגוון במות: עולם קטן, ערוץ 7, מאקו, ynet, סרוגים וכמובן את מדור 'שעת מחנך' בעיתון זה.
יצא לך להתמודד ברמה האישית עם בעיית חרם כיתתי בכיתה שאתה מלמד בה?
"כן. לפני שנתיים. אני לא רק מאמין אלא גם יודע מהניסיון האישי שלי שתכל'ס אחרי כל הרעש והבלגן, הכל מתחיל ונגמר אצל המחנך: אם חשוב לו, הוא יקדם את זה מאוד. אם לא…לא יקרה כלום. אז השתמשתי בארגז הכלים העצום שקיים לרשותי כמחנך: מניפולציות. שיחות עם ההורים. מודיעין של 8200, ובעיקר נחישות להסתכל לחרם בלבן של העיניים ולדעת שאין מצב שבכיתה שלי אני אאפשר את זה. אחרי שגם התלמידים הבינו את המסר זה נרגע. חשוב לומר: אין לנו כפתור קסמים. אבל אנחנו מחפשים את הגרף. את השיפור".
כיצד נראה חרם בימינו?
"הולכים לסניף ולא מעדכנים. יוצאים להפסקה, ופתאום אתה קולט חבורה של בנות ביחד ובת אחת שנתקעת בכיתה. אבל הכי מטריף: זה לגמרי יכול לקרות גם ברמת ההורים. חינוך מתחיל מהבית, והילדים סופגים את זה מאיפשהו".
אבינועם מתאר את התחושות הקשות של הילד המוחרם: "כל הדימוי העצמי שלו מתרסק. לגמרי. ואז מגיע השלב הגרוע יותר של האשמת הקורבן: הסביבה יכולה לשדר לו שזה בכלל באשמתו. כלומר אין תיקוף לתחושות שלו. זה הוא ש'חי בסרט', ואמא שלו ה'הליקופטר'. ובסוף… בסוף הוא גם יכול להגיע לשלב הכי מפחיד, שהוא לא מבין בשביל מה בכלל הוא צריך לקום בבוקר… זה עלול להוביל לתחושה של אובדנות".
מצד אחד, אי אפשר לכפות על ילדים להתחבר לילד מסוים; מצד שני, כל ילד רוצה וצריך חברים ולא להרגיש בודד – איך מטפלים בהתנגשות הזאת?
"זה באמת לא בינארי. אף אחד לא מתכוון לכפות על מישהו שיהיה חבר. הכל טוב. אבל ודאי שאנחנו צריכים קודם כל לגדל ילדים להיות בני אדם, 'מענטשים'. אחרת בשביל מה אתה בכלל מגיע לבית ספר? כדי שיעשו על הילדים שלכם בייביסיטר? ילדים צריכים לפתח בעצמם סט מיומנויות של אינטליגנציה רגשית וחברתית, כמו גם סולידריות חברתית ואכפתיות. את לא צריכה לחשוף את סודות הנפש שלך לנערה שאת לא רוצה, אבל אל תלביני את הפנים שלה, אל תעליבי אותה, ובעיקר אל תרצחי את הנשמה שלה. כן, הגיע הזמן להפסיק עם מכבסת המילים ולקרוא לתופעה הזאת בשמה: לרצוח! זה רצח של הנשמה. אבל על מלא!"
בימים אלה אבינועם עובד עם חבריו על מיזם גדול שנועד להעניק מהניסיון שלהם כמחנכים שבאים מהשטח, להורים ולמורים. עיקרו ראייה הוליסטית של כל התופעה הזו, והכלל המנחה הוא: אי אפשר באמת להפריד בין התלמידים להורים.
"בכיתה, בשעות בית הספר, אני יכול לחפור לתלמידים שלי כל היום על חרם ועל מודעות ולא לפגוע באחר", אומר אבינועם, "אבל אז בקניון, אחר הצהריים, הם יפגשו את חבר שלהם לישיבה, ולא יפסיקו לרדת עליו ולהעליב אותו. אז לפי האסכולה הישנה, באמת מה כבר יש לי לעשות? אבל לפי השיטה שלנו, הכל ביחד, ואנחנו הולכים ליצור שפה ותדר שההורים הולכים להיות חלק אינטגרלי מהן. בלי ההורים, זה פשוט לא יעבוד".
מה ולמי היית מציע לפעול כדי לצמצם את תופעות החרמות?
"שינוי מתחיל מהשטח. רק מהשטח. ואנחנו המחנכים נמצאים וחיים את השטח. בכל יום אנחנו נכנסים לכיתה עומדים מולה ונושמים את רגבי אדמתה. ב"ה התחלנו שינוי, אני עדיין לא יכול לפרט אותו כי זה בבנייה, אבל בסייעתא דשמיא אני מאמין שהבשורה הייחודית הזו תגיע לכולם. 3,200 מקרי דיווח של חרם רק בשנה האחרונה זה מספר שאין באמת מה להוסיף אחריו. אבל אם אתה רוצה לשנות, התשוקה לחולל שינוי חייבת לבעור בלב שלך. בלי זה לא תוכל לרוץ לטווח ארוך. אני יודע על אנשים יקרים ומקסימים במשרד החינוך שעושים עבודת ה' ועמלים כל הזמן על פתרון לבעיה, אבל החובה היא גם עלינו – ההורים והמחנכים. הלוואי שנצליח לייצר שיתוף פעולה אמיתי עם הנוגעים בדבר. כולנו כאן כדי להעניק לתלמידים ולילדים שלנו את תחושת המוגנות שהם כל כך ראויים לה".
"אם אתה רוצה לשנות, התשוקה לחולל שינוי חייבת לבעור בלב שלך. בלי זה לא תוכל לרוץ לטווח ארוך. במשרד החינוך עמלים כל הזמן על פתרון לבעיה, אבל החובה היא גם עלינו – ההורים והמחנכים"
"בדידות וחרם הם לא גזירת גורל"
אורה שטרק, נשואה ליוסף ואם לשישה ילדים מאש קודש, מנהלת את מוקד "חברים מקשיבים – OU ישראל". היא בעלת תואר ראשון בחינוך. לאורך השנים עבדה עם בני נוער במסגרות חינוכיות וקהילתיות שונות, מחינוך "רגיל" ועד בני נוער במצבי סיכון. במסגרת עבודתה במוקד היא עוסקת יומיום בליווי והכשרה של מתנדבים שנותנים מענה רגשי לבני נוער וצעירים, בפיתוח ההקשבה והתמיכה בהם.
"מדי שנה פונים אלינו למוקד מאות בני נוער וצעירים", מדווחת אורה, "רוב הפונים הם בגילאי חטיבת ביניים ותיכון, אבל יש מנעד רחב של ממוצע גילאים 14 עד 26. אחוז משמעותי מהפניות עוסק בתחושות של בדידות, דחייה חברתית, התמודדות מינית, שאלות אמוניות, התמודדות נפשית ובחלק מהמקרים מתלוות גם מחשבות אובדניות או תחושות של חוסר ערך קיצוני.
"בהשוואה לשנה הקודמת אנו רואים עלייה בפניות סביב מצוקה חברתית, בדידות, חרמות וחוויית ניתוק הנובעים לדעתנו בין היתר על רקע אירועי השנים האחרונות, המלחמה והשפעתן של הרשתות החברתיות על הנוער והצעירים", מציינת אורה.
חרם כיתתי בעידן הנוכחי – איך הוא נראה?
"החרמות של היום לא חייבים להיות גלויים, לעיתים חרם הוא שקט, סמוי, ומתנהל כולו מאחורי הקלעים. לפעמים לא מצרפים לקבוצות ווטסאפ, משתיקים, מתעלמים מאדם, עושים ממנו צחוק או פשוט מפסיקים להגיב לו בווטסאפ או בפייסבוק או ברשת חברתית אחרת. זה דבר נורא לא פחות מחרם גלוי, ולעיתים מסוכן יותר, שכן יותר קשה לזהות אותו ולסייע. כשהחרם גלוי, הרבה מהסביבה נחשפת להשפלה, צחוק פוגעני, ולעיתים אף לאלימות או להפעלת לחץ לעשות דברים שהנער או הנערה לא מעוניינים בהם. בחרם דיגיטלי, הכאב של החרם מורגש בכל שעות היממה. אין הפסקה כשחוזרים הביתה, והתחושה של 'להיות מחוץ למעגל' מתלווה אליהם כל הזמן".
לדברי אורה, ברוב המקרים, חרם לא מתחיל בגלל משהו 'חמור' שביצע הילד המוחרם. "זה יכול להיות בגלל שונות, מראה חיצוני, אי דיוק בהתנהגות חברתית, אמירה אחת שלא התקבלה בעין טובה, שמועה שהתגלגלה, או פשוט כי מישהו החליט להתחזק בעצמו על ידי סימון קורבן והאחרים נסחפו אחריו", מונה אורה. "לעיתים בני הנוער לא יודעים לומר למה זה התחיל, מה שיוצר תחושה של 'מה לא בסדר איתי?' "למה לא רוצים להיות לידי?' וזהו חלק גדול מהכאב שהם סוחבים עימם".
איך אתם מטפלים בפניות כאלה במוקד?
"אנחנו קודם כל מקשיבים, בלי לשפוט ובלי למהר לפתור, נמצאים יחד עם הפונה. נותנים תוקף לרגש, עוזרים לנער או לנערה להבין שהם לא הבעיה, ומחזקים את תחושת הערך העצמי. בהמשך, לפי הצורך, אנחנו חושבים יחד על צעדים אפשריים: למי ניתן לפנות, איך לשתף מבוגר אחראי, איך להתמודד רגשית עם המצב ואיך לשמור על עצמם ולחזק את האיכות האישית שלהם".
"ב"ה לתפיסתנו, העלייה היא בעיקר במודעות לתופעה ולא בכמות, והמוקד שלנו שואף להוות תמיכה הרבה לפני שמגיעים למצב קשה, להקדים תרופה למכה", מוסיפה אורה. "במקרים של סיכון ממשי, אנו פועלים לפי נהלים ברורים ומערבים גורמי תמיכה נוספים".
בדומה לאבינועם, גם אורה טוענת שכדי לחולל שינוי אמיתי במצב, צריך שכל הצדדים יירתמו ויפעלו לטובת העניין. "מערכת החינוך צריכה לדבר על הנושא באופן קבוע, לא רק כשיש פיצוץ", ממליצה אורה. "מחנכים צריכים להכיר לעומק את הדינמיקה החברתית בכיתה ולא להסתפק בתחושה ש'כולם בסדר'. והורים – תהיו קשובים, תשאלו שאלות ותחנכו לאמפתיה ולשיתוף בבית".
"ולבני הנוער עצמם: תבינו שלכוח חברתי יש אחריות. כל אחד יכול לבחור אם להיות חלק מהבעיה או חלק מהפתרון. שימו לב לאנשים סביכם – מילה יכולה להחריב או להציל", אומרת אורה ומוסיפה, "ואם אתם הקוראים מרגישים שאתם חווים דבר דומה, אל תישארו עם זה לבד! יש הרבה מקורות שמחכים לשמוע ולעזור, וגם אנחנו כאן בשבילכם. חרם, בדידות ופגיעה חברתית אינם גזירת גורל, והם גם לא משהו שאתה צריך להתמודד איתו בעצמך. במוקד 'חברים מקשיבים -OU ישראל' הכתובת זמינה, בטוחה ודיסקרטית לכל בני הנוער ולצעירים שמרגישים שהם סוחבים לבד, מבולבלים בשאלות או זקוקים לתמיכה. אנחנו זמינים לכם בווצאפ 053-3569263, בטלפון 8298*, ובאתר שלנו 'חברים מקשיבים'".
גם הרב אבי ברמן, מנכ"ל OU ישראל, מבקש לציין: "ארגון OU ישראל מלווה אלפי בני נוער באמצעות רשת של מרכזי נוער בפריפריה הגאוגרפית והחברתית של ישראל, מחנות קיץ ערכיים ומוקד טלפוני. אנחנו מאמינים בכך שהחינוך ממשיך גם מחוץ לגבולות בתי הספר ומרגישים שליחות לעטוף את בני הנוער בפרט בשנים מורכבות של מלחמה ".
"המחרימים לפעמים לא מצרפים לקבוצות ווטסאפ, משתיקים, מתעלמים מאדם, עושים ממנו צחוק או פשוט מפסיקים להגיב לו ברשתות חברתיות. זה דבר נורא לא פחות מחרם גלוי, ולעיתים מסוכן יותר, שכן יותר קשה לזהות אותו ולסייע"
לסיום, מה תמליצו לנער שנחשף לחרם כיתתי על חבר מהכיתה, ומבקשים ממנו להצטרף לחרם?
אורה: לא לשתוק, וגם לא להצטרף מהצד. לעיתים חיוך, מילה טובה, שיתוף דמות קרובה או ישיבה לצד מבוגר יכולים לשנות מציאות. לא צריך להיות גיבור, צריך להיות בן אדם. השתיקה היא זו שנותנת לחרם את כוחו. התורה לא מצפה מאיתנו להיות גיבורים גדולים, אלא להיות אחראים וערבים זה לזה. 'לא תעמוד על דם רעך' כולל בתוכו גם מצבים של פגיעה נפשית, ולא רק סכנה פיזית. חברה תורנית נמדדת לא רק בשאלות של הקפדה הלכתית, אלא גם ביכולת לראות את מי שנמצא בשוליים, לראות כל אדם, לשמור על כבודו ולשאת באחריות שלא להשאיר אף אחד לבד".
אבינועם: "זה אחד מהניסיונות הקשים. גם להורים אגב. אין דבר קדוש יותר לתלמידים מאשר המעמד החברתי שלהם. תעצור רגע ותזכור שגדולי האנשים בעולם, כולם, היו כרישים. לא דגי רקק, טונה. כרישים יכולים לשחות בלהקות, אבל אין להם בעיה גם לשחות לבד. תסתכל על עצמך במראה בכל יום מחדש, ותחליט האם אתה רוצה להיות כריש או דג טונה".
