הביקורת על בית המשפט – מוגזמת?

ברבות השנים רבו המקרים שבהם חרגה הביקורת על בית המשפט ושופטיו מגבולות המותר

השמעת ביקורת היא מנשמת אפו של חופש הביטוי, "ציפור הנפש של הדמוקרטיה". כך במשפט הכללי ובתורת זכויות האדם, וכך במשפט העברי. כך, על דרך הכלל, וכך במיוחד כאשר הביקורת מושמעת כלפי העובדים בשירות הציבור ונבחריו. בכלל זה, ביקורת על אנשי הרשות השופטת, שככל רשות ציבורית אחרת, גם בשעה שאנשיה יושבים בדין, הם עומדים לדין.

כבר בתקופת המקרא, אנו מוצאים ביקורת, לעתים נוקבת וחריפה, על אנשי הרשות השופטת ודרכי התנהלותם. יתרו מבקר את סדרי הדין השיפוטיים שבהם נהג של משה רבנו, והנביאים הוסיפו כהנה וכהנה, דברי ביקורת על אנשי השלטון בימיו, לרבות בתחום המשפט. כך, למשל, קורא הנביא ישעיהו: "שריך סוררים וחברי גנבים כלו אהב שוחד ורדף שלמנים, יתום לא ישפטו וריב אלמנה לא יבוא אליהם".

מו"ר פרופ' מנחם אֵלון ע"ה, המשנֶה לנשיא בית המשפט העליון ואבי חקר המשפט העברי בדורנו, שנאסף לבית עולמו השבוע לפני תשע שנים, כתב בהקשר זה: "נביאי ישראל ונבואותיהם שימשו ומשמשים כאב-טיפוס לביקורת זועמת וחסרת פשרות, המופנית כלפי השלטון, המשתמש לרעה בכוחו ובעוצמתו, וכלפי הציבור או היחיד, המשחיתים את דרכם. מתריעים הם על חמס דלים ועושק אלמנות, על קיפוח זכויות היחיד והציבור ועל סטייה מרוחן ומתוכנן של תורה והלכה. מלחמתם ועמידתם בשער של נביאי ישראל, גם כאשר נתקלו בתגובות קשות וזועמות, שימשו מקור השראה בלתי נדלה למאבק על חופש הבעת דעות ולמשטרים הדמוקרטיים הנאורים שבימינו. והדברים ידועים ואינם צריכים ראיה, וכל בר-בי-רב בתורת המדינה ובמשנת הדמוקרטיה מצוי אצלם".

אכן, רציותם של הביקורת, זכות המחאה וחופש הביטוי, אינה מתירה שילוח כל רסן והשמעת דברים שיש בהם כדי לבזות את הרשות השופטת ואת אנשיה. ביקורת רצויה, אך עליה להיות מבוססת על עובדות, ומוּנעת משיקולים ענייניים. אסור לה שתונע על ידי הרצון לאיים על השופטים, להטות דין או לפגוע בטוהר ההליך השיפוטי, ואף לה הוצבו גבולות. מעבר לחובה הכללית של שמירת הלשון והימנעות מביזוי אדם ופגיעה בכבודו, יש ביטויים מיוחדים כבר במקרא לתופעת הניסיון לפגוע במערכת השיפוטית באמצעות ביזוי בית הדין וקללת שופטיו.

ביטוי חריף לכך ניתן בפרשתנו בציווי (כב, כז) "אֱ-לֹהִים לֹא תְקַלֵּל וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר".

כבמקרים אחרים, יש שפירשו את המונח "א-להים" כלשון קודש המכוונת כלפי האל שבשמים, שאסור לנאץ ולקלל אותו. אכן, הרבה ממפרשי פסוק זה ראו אותו כמכוון כלפי שופטים בשר ודם, היושבים בדין, ומכונים פעמים הרבה במקרא בלשון "אלוהים".

הֵד ועֵד לפירושם, סעד וסמך, הביאו מסופו של פסוק, המדבר ב"נשיא" בשר ודם, שאסור ל"אוֹר"-לקלל אותו.

ועל אף שאסור לקלל שום אדם, נאמר בהם ציווי מיוחד משום שקללתם מצויה יותר. וכמו שפירש רבי יוסף בכור שור בפירושו על אתר: "דיין ונשיא מייסרין ורודין בני אדם, ולכך דרך לקללם".

יתר על כן: חכמים מאוחרים יותר, דוגמת רבי יעקב בן אשר, בעל הטורים (ספרד, המאה הי"ד) הרחיבו את איסור "לא תקלל חרש" (ודומה שדין זה יחול גם על קללת השופט) גם כשהוא יָשֵן ואינו מודע כלל לכך שמקללים אותו, והגדילו לעשות כאשר אסרו על אדם לקלל את עצמו(!).

הקללה נתפסת אפוא בעיקרה כעבירת התנהגות, לא עבירת תוצאה. היא מבטאת כֵּשֶל ערכי כשלעצמו, ללא קשר לתוצאתה או לנזק הנגרם הימנה. לא ייפלא אפוא שרבים מתרגומי המקרא נוטים לפרש את הפסוק כולו כמכוון לאיסור קללת שופט בשר ודם.

בעוד שבמשפט הישראלי עיקרו של איסור בזיון בית המשפט מכוון להגן על מעמד המוסד, על המערכת השיפוטית ולא על השופט, במקורות המשפט העברי יש הדים לכך שטעמו נעוץ גם ברצון להגן על השופט עצמו מפני אלימות ופגיעה, לא רק מילולית אלא גם פיזית, ולאפשר לו לשפוט ללא מורא.

וכך מנסח את הדברים בעל "ספר החינוך": "להסיר מעל הדיינין יראת הנדון וקללתו, כדי שיוציאו הדין לאמיתו… ועוד נמצא תועלת אחר במצווה, כי בקללת הדיין תקלות רבות. כי המון העם בסכלותם שונאים אותו, ואם לא יוזהרו על קללתו אולי יקללוהו ויתעוררו מתוך כך לקום עליו, כמו שאמר החכם למלך על המון העם: הזהר שלא יאמרו, שאם יאמרו יעשו, ויהיה בזה רעה רבה, כי הוא במשפט יעמיד ארץ".

הפרשנים נדרשו גם למיקומו המשונה לכאורה של פסוק זה בפרשת משפטים, לצד דיני הלוואה ושאר מצוות שבין אדם לחברו. וכך פירש רבנו בחיי: "ונסמך הדין הזה ל'אם כסף תלוה', מפני שלפעמים תבוא הכחשה בין מלווה ולווה, ויצטרכו לבא אל השופט שידין ביניהם, ואולי מי שיצא מחויב בדין יקללנו. ולכך יזהיר עליו".

וכך ניסח הרמב"ם את ההלכה בחיבורו "משנה תורה": "כל המקלל דיין מדייני ישראל, עובר בלא תעשה שנאמר 'אלהים לא תקלל', וכן אם קלל הנשיא – אחד ראש סנהדרי גדולה או המלך – הרי זה עובר ב'לא תעשה', שנאמר 'ונשיא בעמך לא תאור' ".

ברבות השנים רבו המקרים שבהם חרגה הביקורת על בית המשפט ושופטיו מגבולות המותר. ולא אחת נדרשו בתי המשפט להציב את הגבול הראוי בין ביקורת כנה ורצויה, לבין הטחת האשמות שווא נטולות בסיס בבית המשפט, בתוך האולם וחוצה לו, המלוות לא אחת בדברי חירופים וגידופים.

כך למשל, בעניין אחד הטיחה עו"ד ח"כ שולמית אלוני בשופט אֵלון כי פסיקתו בנושא מסוים הושפעה, כביכול, מהיותו "שופט דתי שומר מצוות". העתירה להעמידה לדין משמעתי אמנם נדחתה, אך הנשיא שמגר כתב בפסק דינו כדברים האלה: "החלטה שיפוטית אינה מחוסנת מפני ביקורת. אולם חינוך לכיבוד החוק גם כולל בחובו את הכוונת לבו של בעל דין לכך, שאת הכרעותיו של בית משפט יש לקבל ולכבד, בין אם ההחלטה היא לזכותו של בעל הדין ובין אם היא לחובתו. שלטון החוק כרוך בשמירה מתמדת על האמון במוסדות המשפט, ומי שמבקש לשקוד על השרשתו, חייב גם להקפיד בכך, שהביקורת על הפסיקה תהיה מכובדת, מרוסנת ועניינית ותתייחס לתוכנם של דברים ולא תפגע ללא הצדקה וללא צורך בתדמיתם של השופטים".

(משפטים תשפ"ב)