יעקב ספוקויניפרעה הכביד את ליבו ולא רצה לשחרר את ישראל. לעומתו, עבדיו, יועציו הבכירים, ניסו לפקוח את עיניו, ככתוב: "וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי פַרְעֹה אֵלָיו עַד מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ שַׁלַּח אֶת הָאֲנָשִׁים וְיַעַבְדוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיהֶם, הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם?" [י, ז].
מסביר חזקוני: "ומה שכתוב למעלה, הוא ועבדיו הם אותם אלה שהשיאו עצה שלא לשלח רק את הגברים [ואמרו לו] עד מתי אתה מעכבם?… וכי קודם שתשלחם אתה רוצה לדעת כי אבדה מצרים בשל עיקשותך?" הרי זו התנהגות חסרת היגיון.
דברים דומים, במקבילה היסטורית מצמררת, נאמרו מפי ירמיהו הנביא בהפטרה, בשם החיילים הכושלים במצרים, קבוצה של שכירי חרב מעמים אחרים: "וַיֹּאמְרוּ קוּמָה וְנָשֻׁבָה אֶל עַמֵּנוּ וְאֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֵּנוּ מִפְּנֵי חֶרֶב הַיּוֹנָה". כלומר, הם חששו מפני חרב נבוכדנצר מלך בבל ושוחחו בינם ובין עצמם, כי: "פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם שָׁאוֹן הֶעֱבִיר הַמּוֹעֵד" [ ירמיהו מו, טז-יז]. לדעתם, פרעה איחר את המועד ואיננו מבין עדיין שאבדה מצרים.
ההיסטוריה חוזרת על עצמה. בעיצומה של מלחמת העצמאות [22.10.1948], התכנסה ועידה של 'הליגה הערבית' בעמאן בירת ירדן לדון בכישלונות הערבים במלחמה מול ישראל. עבדאללה מלך ירדן תיאר את מה שהתרחש בישיבה שכונסה למחרת נפילת באר שבע בידי צה"ל:
"חמש דקות ישבנו דומם ואיש לא פצה פיו. לאחר שרמז לי העוצר העיראקי כי אפתח, פניתי לנוקראשי פחה [ראש ממשלת מצרים] ואמרתי שאני מצפה לדבריו. הוא ענה: 'לא לדבר באתי, כי אם לשמוע'. אמרתי: 'סבורני שרשות הדיבור נתונה לכם היום לאחר שבאר שבע נפלה ופלוג'ה באה במצור'. הוא ענה: 'מי אומר כך? הכוחות המצריים חונים במקומותיהם כמקודם'. אמרתי: 'אפשר והידיעה טרם הגיעה אליכם? חשבתי שאתם תרצו בסיוע צבאי בהתאם לבקשות המפקדה המצרית כדי להציל את המצב'. אמר: 'ממשלת מצרים אינה זקוקה לעזרת איש…'" [נתנאל לורך, קורות מלחמת העצמאות, עמוד 470]
steffen-gundermann–unsplash
פרעה המודרני סירב להכיר בתבוסתו וגרם לתבוסה גדולה יותר. המצרים ניסו להסתיר את המפלות בשדה הקרב מהאוכלוסייה המצרית. כמה שבועות אח"כ, כשנודעה האמת לעם המצרי, החלו התפרעויות כנגד מוסדות השלטון וכנגד יהודי מצרים. הממשלה המצרית האשימה את 'האחים המוסלמים' בהבערת השטח ופתחה נגדם בסדרת מעצרים. נקראשי פחה הכריז על פירוק הארגון. הוא לא הספיק לבצע את פקודתו ונרצח בעצמו בידי 'האחים המוסלמים'.
כוחותינו ניצלו את הפירוד במחנה הערבי עד תום. אחרי ההצלחה הגדולה במבצע יואב, שפרץ את הדרך לנגב הנצור, נותרו שתי זרועות מאיימות של הצבא המצרי. הזרוע המערבית הגיעה עד צפונית לעזה, והזרוע המזרחית הגיעה עד עסלוג', מדרום לקיבוץ רביבים. החשש המדיני היה שארצות ערב ישיגו בדיפלומטיה באו"ם את מה שלא הצליחו בשדה הקרב.
ברקע הדברים עמדה 'תוכנית ברנדוט', שליח האו"ם, למסור את הנגב לשליטה מצרית. זו הייתה העילה המרכזית ל'מבצע אסף', שתכליתו לסלק את הצבא המצרי ממערב הנגב. הוחלט למנוע מכוחות של האו"ם לנוע באזור כדי שלא יסכלו את ההפתעה הטקטית שהכינו יצחק שדה וקציניו. כוחות המבצע הוזרמו לבאר שבע על מנת להפתיע את המצרים מצד דרום. ההפתעה של המצרים הייתה מוחלטת.
בתוך יום אחד, ב-5 בדצמבר, כבשו כוחותינו את התִילִים והמשלטים שממערב לנחל הבשור, וביניהם את קבר שייח' נוראן [כיום בקיבוץ מגן] שחלש על השטח שבין ניר עוז ובין עין הבשור. כוחות 'האחים המוסלמים' שבמקום, נסו על נפשם לכיוון מדבר סיני. המצרים יצאו למחרת להתקפת נגד, אך נתקלו בכוחות חטיבת גולני, שהורדו אל הנגב לצורך המבצע. כוחות חרמ"ש הניסו את המצרים מערבה, אחרי שאחד מטייסינו גילה כוח מצרי גדול אורב לכוחות. חיילינו תקפו בעורפם והכריעו אותם.
כך איבדה מצרים את הנגב המערבי ואת התקווה לספח אותו לשטחה.
Yaakovspok1@gmail.com.
