שלא נשכח לחבק את החולשות שלנו

השבוע, באחד הבקרים, מצאתי את עצמי, מחנך בישראל, נכנס לריב מכוער במיוחד עם נהג שצפר לי מאחורה. כאילו, יא חביבי, גם ככה אור אדום… אין לך לאן להתקדם, אז מה אתה צופר כאילו עוד רגע הולך לנחות לך טיל איראני על הראש?

הוא המשיך לצפור, והרגשתי שכל הסיטואציה הזו לא באה לי בטוב. הרגשתי שהסטיגמה של הישראלי המכוער יצאה החוצה. מה נסגר, בן אדם? למה אתה ממשיך לצפור? גם ככה, כמו שאתה רואה, אין לך לאן להתקדם?

הוא ענה לי. אני השבתי לו. הוא ענה שוב. חג גדיא. חרבו דרבו. ובסוף הסתכלתי על עצמי מבועת משהו, חיפשתי את המחנך שבי ושאלתי את עצמי נבוך: 'איכה?'

ולרגע אחד, הרגשתי חלישות דעת. אתה, מחנך בישראל, צועק בצורה כזו כאחרון אוהדי ה'לה פמיליה' במשחק מול סכנין? אמיתי? הרי אתה יודע שלחבר שלך, המחנך המלאך, זה בחיים לא היה קורה! בחיים הוא לא היה מרים את הקול על מישהו ומתווכח.

ומתוך הרגע הזה של החולשה, נזכרתי ברעיון המדהים בעיניי, הכל כך מקסים, של הרב שניאור אשכנזי ששואל: "למה כתוב על בריאת העולם: ויהי ערב ויהי בוקר –  יום אחד? למה לא כתוב רק ויהי בוקר?"

ועונה הרב שניאור שאם א-לוהים היה רוצה לברוא את העולם רק עם צדיקים, רק עם מלאכי השרת, אז היה כתוב פשוט: "ויהי בוקר". וזהו. מזה שגם כתוב: "ויהי ערב", אנחנו יודעים שאלוקים רוצה אותנו גם עם הבחינה של הערב שלנו. עם החולשות. והסחי. והגועל. והג'יפה. עם הכל.

רק מה, הוא רוצה שנתגבר. שנכבוש את היצר. שניתן לו את הדם, יזע והדמעות שלנו. אלוקים לא בעניין של כפיות של זהב, אלא של התבוססות בבוץ וחפירה מתמדת שוב ושוב ושוב.

אלוקים בעניין של קרבות מדממים על הזירה, שבהם אנחנו נופלים פעם ועוד פעם ועוד פעם, רק כדי לגלות שבסוף אנחנו קמים ומתאוששים ומסתכלים ליריב שלנו בעיניים. הכל בשביל להגיד לו: זהו, זה כל מה שיש לך? אתה מבין שבשביל להפיל אותנו תצטרך הרבה יותר מזה?

וחשבתי בעיקר על המקום הנפשי הזה שבו אגיע מחר לתלמידיי ופשוט אספר להם את הסיפור, כדי שהם יבינו שהמחנך שנמצא מולם הוא לא א-לוהים ולא הבן של א-לוהים, וגם לא הסגן או הדובר שלו.

הוא בסך הכל יהודי פשוט, בדיוק כמוהם, שקם בכל בוקר למלחמה מתמדת וסיזיפית ולעבודת המידות, כדי לנסות ולראות איך אפשר לצמוח כמה שיותר.

חשוב לי להבהיר לתלמידים שלי שאני רואה אותם בגובה העיניים, ופשוט מנסה להיות איתם ביחד בהפלגת המידות הזו. כי וואלה, כשחושבים על זה, זו באמת הדרך היחידה שיש לנו לגדול.

הטור מוקדש לנשמה הגדולה ששמעה את קולות הצמיחה וידעה להגיד את המילים הנכונות. תודה לך על זה.