אבינועם הרש (מחנך ומעביר שיחות להורים מורים ונוער)
מה עושים כשיש תלמיד שיותר קשה לו להציג כמו כולם בגלל שהוא כבד בתנועותיו, לוקח לו יותר זמן לתפוס דברים והמוטוריקה שלו לוקה בחסר?
מתחילים להריח את סוף שנה ועיני כל ההורים נשואות אל מופעי וטקסי הסיום:
מופע מושקע הכולל פירוטכניקה וכוריאוגרפיה מהוקצעת מלמד על מחנך משקיע ששולט בכיתתו ביד רמה ומסוגל להוציא מתלמידיו את המירב: שתי תכונות רצויות שאהודות על ההורים שרוצים לדעת שה'תכשיט' שלהם נמצא בידיים טובות.
אולם, מה עושים כשיש שיקולים נוספים מעבר לנראות והצלחתה המסחררת של ההצגה?
מה עושים כשיש תלמיד שיותר קשה ומורכב לו להציג כמו כולם בגלל שהוא כבד בתנועותיו, לוקח לו יותר זמן לתפוס דברים והמוטוריקה שלו לוקה בחסר?
האם משלבים תלמיד כזה או פשוט 'מקריבים אותו על מזבח ההצלחה' כי סוף שנה זה לא הזמן 'להקריב' את כלל הכיתה בגלל מורכבויותיו של תלמיד אחד?
את המכתב הבא קיבלתי לפני כמה זמן מאמא בשם מירב והיא שיתפה אותי בתחושות ובמקצת מהחוויות שעברו על הילד שלה לקראת מסיבת סוף שנה:
"בגלל שהילד הנהדר שלנו מתקשה בהליכה והולך עם קביים הוא ביקש ממני לדבר עם המחנכת ולהגיד לה שהוא לא מתכוון להשתתף כמו שהוא עשה בשנים הקודמות כי ממילא אין לו כל כך מה לעשות שם.
היא ענתה לי בטלפון: 'זה לא בא בחשבון, הילד שלך ישתתף בדיוק כמו כולם. הוא חלק מהכיתה.'
שאלתי אותה, 'אבל איך הוא אמור להשתתף כמו כולם אם הוא לא יכול לרקוד ותמיד יש ריקודים במופע או דברים שקשורים בתנועה?',
'את זה תשאירי לי', ענתה לי. 'נבנה במיוחד הצגה שתתאים גם לילד שלך'.
בסופו של דבר, המחנכת המדהימה שלו, ביחד עם המורה למחול, בנתה הצגה במיוחד למידות של הילד שלי, כאשר הן שמו אותו בתור הקריין, למרות שלא היה אמור להיות בהצגה בכלל תפקיד של קריין.
אני כותבת לך ובוכה מהתרגשות בגלל שגם הילד שלי בעצמו הרגיש איך שכל הכיתה באה לקראתו כאשר המחנכת הסבירה להם את המצב והקדישה במיוחד שעה חופשית לצורך חשיבה משותפת ביחד עם התלמידים והכיתה איזו הצגה ניתן לעשות בכדי שגם הילד שלי יהיה חלק ממנה.
את המילים של הילד שלי, בסוף החזרה הגנרלית, אני לא אשכח: 'אמא, ראית איך שהכיתה אוהבת אותי? ראית איך שעשו בשבילי מופע במיוחד?'.
ואני נזכרת בשיחה הכואבת שהייתה לנו לפני שנה כאשר הסבירו לנו שלמרות הרצון הטוב לא ניתן לשלב את הילד במופע שבנוי כולו על תנועה. אז, הילד קיבל את זה כל כך קשה עד שאיבד את התיאבון שלו למשך תקופה ארוכה ונאלצנו ללכת איתו לבדיקות אצל רופא המשפחה כי לא האמנו שזה קרה בגלל האכזבה הזו.
אני מבקשת דרכך להעביר את המסר לכל המורים לקראת סוף שנה: אנא מכם! עם כל הכבוד לשלמות ההצגה ולהפקה המושלמת, הנשמה של הילדים שלנו חשובה יותר. מירב".
ובכל פעם כשאנחנו מגיעים לסוף שנה אני חוזר ונזכר במכתב הזה שמזכיר לי כמחנך מהם הדברים החשובים בחינוך ומהם הדברים החשובים יותר.
ובואו, זה לא סוד שהיום חלק נכבד מעבודת המחנך עוסקת ביח"צ: אנחנו מצלמים כל דבר ושולחים להורים לוואטסאפ, כי אם לא צילמת לא עשית.
שמעתי על מחנכים שמרגישים שהם נמצאים במקום במשרד החינוך בשירות לקוחות ובעצם כל עניין הלמידה הפך לחוויית שירות עבור התלמידים שלהם שנהפכו ללקוחות.
דווקא בגלל כל הלך הרוח הזה, המכתב של מירב כל כך מעורר השראה בעיניי. בעיקר בגלל החזרה שלו ליסודות.
בעיקר בגלל שהוא אומר בעצם: זה לא מעניין אותי איך ההצגה שלי תצא ומה העולם יחשוב על ההצגה שלי, מה שחשוב לי זה רק לא לפגוע בתלמיד שלי שמתמודד עם אתגר לא פשוט, וגם, להעניק לו תחושה של שייכות. שהוא גם חלק מהכלל. שיש לו את הקול הייחודי והמיוחד שלו בכיתה.
והתפקיד הזה, החלק הזה שבו התלמיד מרגיש שהוא מצליח לממש את עצמו, חשוב ומשמעותי יותר מכל דבר אחר.
הלוואי שנזכה כמחנכים ליישם את זה גם בשאר ימות השנה.
הלוואי שנזכור שהרבה יותר חשוב ממה יגידו ההורים, זה איך לשמור על הנשמה של התלמידים שלנו.
(קורח תשפ"ג)
