איתן פינקלשטיין, דוקטורנט לתנ"ך, המכון הגבוה לתורהאיתן פינקלשטיין
ר' יצחק פתח: "וְשׁוֹחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים" (שמות כ"ג, ח) – אמר ר' יצחק: ומה אם מי שנטל שוחד ממי שהיה חייב לו – כהו עיניו, הלוקח שוחד ממי שאינו חייב לו, על אחת כמה – "וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹות" (בראשית, כ"ז, א). בראשית רבה ס"ה, ז.
דרשתנו היא ה'פתיחתא' של ר' יצחק לפרשת ברכותיו של יצחק לבניו. כמנהג ה'פתיחתא', מביא הדרשן פסוק הלקוח מעניין אחר, שבאמצעותו הוא רוצה להבהיר נקודה שהיא משמעותית בעיניו בפרק אותו הוא עתיד לדרוש. פעמים רבות, כמו בדרשתנו, הפתיחתא מקשרת בין שני עניינים הנראים במבט ראשוני רחוקים זה מזה – אך הדרשן מצא ביניהם קווי דימיון מעמיקים.
לפי פשט הפסוק הלקוח מפרשתנו, הביטוי "הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים" הוא מטאפורה המכוונת לכך שהדיין הלוקח שוחד עשוי להיות כ'עיוור' לצדק ולאמת – ולפסוק את הדין כעיוור שלא רואה נכוחה את המציאות שלפניו. אך לפי דרשתנו, לקיחת השוחד עשויה לגרום לאדם להיות לעיוור, פשוטו כמשמעו – כפי שארע ליצחק אבינו לדעת הדרשן.
מבט פשטני על הדרשה, עלול להביא את הלומד להבנה כי יצחק אבינו מואשם בכך ש'לקח שוחד' מפני שאהב את עשו "כִּי צַיִד בְּפִיו" (בר' כ"ו, כח), ומפני שציווה אותו "וְעַתָּה שָׂא נָא כֵלֶיךָ תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִּי צָיִד. וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת" (בר' כ"ז, ג-ד). בביטוי 'מי שנטל שוחד ממי שהיה חייב לו' מתכוונת הדרשה לנטילת הצידה על ידי יצחק – הנחשבת בעיני הדרשן כ'שוחד' על אף שעשו היה חייב במזונות אביו כבן המכבד את אביו.
לפי הבנה זו, עלול להיווצר הרושם שבקשת יצחק מעשו שיכין לו מטעמים לפני ברכתו, נובעת מנטיה חומרית גרידא, שגרמה ליצחק לשפוט לחיוב את עשו למרות חטאיו. ברם, לאור דמותו של יצחק בכלל פרשיותיו, ולאור היותו 'מרכבה לשכינה', כפי שהגדירוהו חז"ל, יקשה עלינו לפרש כך את דרשת ר' יצחק. נראה שאם נביט על כלל תפקידו של יצחק, כמקבע התפיסה של משפחת אברהם בארץ ישראל, נוכל להבין בצורה עמוקה יותר את אהבת יצחק לעשו "כִּי צַיִד בְּפִיו".
בניגוד לאברהם שהיה רועה צאן, ותיאורו היה מתאים יותר לתיאורו של יעקב "יושב אהלים", היה יצחק אבינו "איש שדה", כעשו בנו. את ההתנגדות העמוקה שהיתה לפלשתים כלפי יצחק, התנגדות שאברהם לא סבל ממנה בצורה כה חזקה, יש להסביר על רקע זה. ההיאחזות בקרקע לצמיתות והפסקת חיי הנוודות, יש בהם איום משמעותי על אוכלוסיית הארץ, יותר מאשר האיום השלטוני שמהווה נווד רועה צאן, עשיר ככל שיהיה. אך למרות העצמת החיכוך עם הפלשתים – כך תפס יצחק את תפקידו של הדור השני, לא רק לגור בארץ, אלא גם להיאחז בה ולכובשה.
ברם, מעבר למאבק הפיזי שמבשר שינוי זה, הוא טומן בחובו גם סכנה רוחנית. עוד מימי קין והבל, ידועה הבעיה הרוחנית שיש לעובדי האדמה, בעיה של תחושת ביטחון ו"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", בעיה שקיימת בצורה פחותה בהרבה אצל הנווד רועה הצאן. אפילו המלך עוזיה הצדיק, יען "כי אוהב אדמה היה", "בחזקתו גבה ליבו עד להשחית" (דברי הימים ב', כו). לא מקרי הוא כי כמעט כל צדיקי האומה, מאברהם, דרך יעקב ועד משה ודוד היו רועי צאן, ולא עובדי אדמה.
כהיית עיניו של יצחק, על פי הסבר זה, נבעה מהעובדה שעשו היה איש שדה שציד בפיו. סביר להניח שבמאבקים הממושכים עם הפלשתים, מי שיצא להלחם בהם ולהניסם היה עשו ולא יעקב, האיש התם, יושב האוהלים. יתכן שיצחק ראה את חטאיו של עשו, אך תלה אותם בעובדה שבנו בכורו, ממשיך את דרכו, ועוסק במפגש יומיומי עם החומר והמעש. אמנם מחיר גדול משלם אדם שהולך בדרך זאת, אך יצחק חשב שבמקרה של עשו זהו כנראה מחיר הכרחי, ועל מנת להאחז בארץ על האדם לקחת בחשבון את המחיר שישלם.
אך גם לפי הסבר זה, עדיין בסופו של דבר מותח ר' יצחק ביקורת חריפה על יצחק אבינו. נראה שר' יצחק סובר שגם כאשר לאדם יש עמדה אידיאולוגית כנה, צריך הוא להיזהר זהירות מרובה מלהשתמש בה בזמן שיש לו הנאה אישית הנלווית לה. על אף שניתן היה להצדיק את חטאיו של עשו, ועל אף שעשו היה חייב ממילא במזונותיו של יצחק – טוען ר' יצחק שאל לו ליצחק אבינו, כמי שמזונותיו ניתנים לו על ידי עשו, להיות הדיין שמכריע את דינו.
בכך מלמדנו ר' יצחק לימוד גדול לגבי איסור קבלת השוחד המופיע בפרשתנו. לפי דרשתנו, אין מדובר רק במתן טובת הנאה שאינה מגיע לדיין, אלא גם בקשר אישי טבעי בין הנידון לדיין; לא מדובר רק בהנאה כספית, אלא גם בהזדהות אידיאולוגית; פרשתנו לא עוסקת באיסור שנועד רק לשופטים מושחתים, אלא גם לכל אדם – שהקרבה הנפשית או האידיאולוגיה שלו עלולה לעוור את עיניו.
(משפטים תשסח)
