הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן)ההתעסקות בדיני המקדש והמשכן, שלצערנו אין בידינו היכולת לממשם בזמן הזה, מיוחדת לעומת לימוד ענפים אחרים של התורה. העובדה שהפעם האחרונה בה נהגו דינים אלה למעשה היא לפני קרוב לאלפיים שנה, גרמה לכך שהלכות רבות אינן מובנות לנו די הצורך. נקודה זו ממחישה ומדגישה דע כמה חשובה המסורת בלימוד התורה, ועד כמה קשה מאוד לבנות את עולם התורה על סמך מקורות כתובים, המנותקים מההקשר שלהם, מתורת חיים.
דוגמה מרתקת מעניקה לנו התורה בפרשת כי תשא, בפסוק שרבו הדעות החלוקות ביניהן על אודות פשרו. הקב"ה מצווה את משה למשוח את כל כלי הקודש בשמן המשחה, בכדי לקדשם. לאחר מכן קובעת התורה (שמות ל, כט): "וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם וְהָיוּ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהֶם יִקְדָּשׁ" (בדומה לזה גם בפרשת תצוה, ביחס למזבח. ראה שמות כט, לז). פרשני המקרא התחבטו באשר למשמעות הביטוי "כל הנוגע בהם יקדש". התרגום הירושלמי על אתר אומר: "כָּל דְּיִקְרַב בְּהוֹן מִן כַּהֲנַיָא יִתְקַדָּשׁ וּמִשְׁאַר שִׁבְטַיָא יְתוּקַד בְּאֵשָׁא מְצַלְהֲבָא קֳדָם יְיָ". לאמור, כל המבקש להתקרב ולעבוד בכלים אלה, אם כהן הוא יתקדש (במשמע שיתקדש לפני העבודה, ככל הנראה באמצעות הכיור). מנגד, אם איש זה איננו כהן, אזי הוא יישרף באש קודש לפני ה'. יתקדש כאן משמש במשמעות דומה לזו של ויקרא י, ג, על בני אהרן: "בקרובי אקדש".
אולם, מנגד קיימים פירושים נוספים. הפירוש הנפוץ אצל חז"ל (ראה לדוגמה במשנה זבחים פו, א, ובסוגיית התלמוד שם פז, א) הוא שכלי השרת מקדשים את מה שנוגע בהם, להופכו להיות דבר קודש, בהנחה שהוא ראוי להיות בעל תפקיד וחשיבות במקדש. כך רש"י על אתר:
"כל הראוי לכלי שרת' משנכנס לתוכו – קדוש קדושת הגוף' ליפסל ביוצא ובלינה ובטבול יום, ואינו נפדה לצאת לחולין, אבל דבר שאינו ראוי להם אין מקדשין".
מטבע הדברים, מימושו של דין זה יהיה נפוץ במיוחד במזבח, שעליו אכן קרבים בכל יום בהמות ועופות, מנחות שונות, וכן מים ויין. אולם, התורה מחדשת לנו שהדין נכון אף לגבי כלים אחרים (כך לדוגמה לגבי סממני הקטורת במזבח הזהב, סולת ושמן בשולחן, ועוד).
מנגד, פירוש מרתק מוגש לנו בידי ר' אברהם אבן עזרא:
"וטעם כל הנוגע בהם. נלמדנו מן: 'הן ישא איש בשר קדש' (חגי ב, יב). על דרך הפשט שהוא כמשמעו. כי אם יגע בשר הקדש בלחם או בנזיד או ביין או בשמן או בכל מאכל – יקדש. וככה מזבח העולה. שגם בו כתוב קדש קדשים".
כלומר, ראב"ע סובר שהקדושה של המאכלים הקרבים במקדש "מדבקת", וניתנת להעברה אף למאכלים של חולין, שלא הוקדשו לשם שמיים. בשר הקודש מקדש מאכלים אחרים, והופך אותם בן רגע למאכלי קודש. אולם, דווקא המקור ממנו מביא ראב"ע ראיה לשיטתו מפליא, שכן המתבונן בפשט הכתובים ימצא שהדיאלוג שם בין הכהנים לנביא חגי במצוות ה', במעין חידון על דיני טומאה וקדושה, מסתכם בכך שמגע של בשר קודש איננו מקדש (חגי ב, יא-יב):
"כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת שְׁאַל נָא אֶת הַכֹּהֲנִים תּוֹרָה לֵאמֹר. הֵן יִשָּׂא אִישׁ בְּשַׂר קֹדֶשׁ בִּכְנַף בִּגְדוֹ וְנָגַע בִּכְנָפוֹ אֶל הַלֶּחֶם וְאֶל הַנָּזִיד וְאֶל הַיַּיִן וְאֶל שֶׁמֶן וְאֶל כָּל מַאֲכָל הֲיִקְדָּשׁ? וַיַּעֲנוּ הַכֹּהֲנִים וַיֹּאמְרוּ לֹא". כלומר, בשר הקודש איננו מדביק מאכלים אחרים בקדושתו, ואם כן כיצד זה קבע ראב"ע שהוא אכן עושה זאת? אך ראב"ע עונה על הדברים בביאורו שם, וקובע:
" ונכונה דברו (הכהנים, שהבשר איננו מקדש), אחרי שלא נגע בכל אלה, לבד הכנף, ולא בשר הקדש ממש נגע בהם. והוא הדין, כי לא נגעו בבשר קדש". לאמור, אם המגע היה בבשר עצמו – היה מקדש. משנגע בהם רק כנף הבגד – לא נוצרה קדושה חדשה.
פירוש זה לא זכה לגיבוי הלכתי ממקור נוסף, אך מכל מקום הוא בהחלט מעניין ומעורר מחשבה.
ולוואי שבקרוב יוקם בית מקדשנו, ונשב על המדוכה, בכדי לדעת כיצד לנהוג ולהנהיג בדיני קדושת הבית והכלים שבו.
(כי תשא תשסט)
