בין שומר נגיעה לנגיעה שומר – חלק ג'

בשבוע שעבר סיימנו עם השאלה כיצד עניין זוטר ולכאורה לא הלכתי, כמו שאלת איסור נגיעה, הופך לשאלה שמקבלת מעמד של ״ייהרג ואל יעבור״. לחיצת יד שקולה לשפיכות דמים, לגילוי עריות או לעבודה זרה?

נדמה לי שהדיון כאן עמוק הרבה יותר משאלה הלכתית כזו או אחרת. כדי להמחיש זאת אזכיר סיפור שמביא הסופר בורחס: הוא מספר על אישה שאהב אהבה עזה, עד שלא הצליח להפסיק לחשוב עליה ולו לרגע. אולםל היה רגע אחד יוצא דופן שבו מחשבותיו עליה נעלמו כליל. זה היה כאשר עלה במדרגות בדרכו לטיפול אצל רופא השיניים. הסיפור הזה סופר ע"י פרופ' שלום רוזנברג ז״ל (בשיעוריו בבית מורשה). מכאן אנו למדים, הוא אמר, שהפחד מנצח את האהבה.

בעיניי, זהו המפתח להבנת הסוגיה שלפנינו: אין זה סיפור הלכתי גרידא, אלא סיפור של פחד. פחד הפועל בכמה מישורים. במישור האישי זהו פחד הנובע מחוסר ביטחון עצמי ומחוסר אמון ביכולתו של האדם לשלוט ביצריו, להציב גבולות ולהבחין בין קרבה אנושית לבין פריצת גבולות. חשש שכל קרבה אנושית עלולה להידרדר למדרון חלקלק. במצב כזה, כאשר האדם חדל להאמין בעצמו ובשיקול דעתו, הוא מתקשה גם לתת אמון באחרים.

במישור הציבורי-פוליטי, מדובר בפחד הניזון משני קטבים קיצוניים המעצימים זה את זה: מתירנות מחד גיסא, ושמרנות מחמירה מאידך גיסא. שני הקטבים הללו מצויים בדיאלוג מתמיד של חרדה הדדית.

פחד זה מחובר לשאלה רחבה ועמוקה יותר: איזו מדינה ואיזו חברה אנו מבקשים לעצב במרחב הציבורי בישראל – מדינה יהודית במובנה ההלכתי או מדינה דמוקרטית וליברלית? משום כך, שאלת "איסור נגיעה" איננה לב הבעיה. לדעתי, שורש הבעיה הוא כאמור הפחד וחוסר האמון ההולך ומעמיק בין קבוצות שונות בחברה הישראלית. פחד זה מוליד תפיסה דיכוטומית של המציאות: "אנחנו" ו"הם", טובים ורעים. לא עוד שאלה של שייכות בלבד, אלא הנחה שכל מי ש"משלנו" הוא בהכרח טוב, וכל מי שאינו הוא איום פוטנציאלי.

התשובות לשאלות הללו תלויות בתפיסת העולם ובאמונה של כל אחד ואחת, בין היתר ביחס להנחיותיו של ראש השב״כ באשר להימנעות מהושטת יד. מצד אחד, יש הטוענים כי החלטת ראש השב״כ חושפת גלגול נוסף של הדרת נשים והפרדתן. לפי עמדה זו, "איסור נגיעה" יש בו אופי פטריארכלי, וזאת תופעה לא שולית, אלא חלק ממהלך רחב יותר של התרחקות מערכים ליברליים. במסגרת מהלך זה נשים מודרות מן המרחב הציבורי, נדחקות אל תחומי הבית ומצופות למלא תפקידי מגדר מסורתיים תהליכים המאפיינים כמעט כל תהליך מסוג זה.

מן הצד האחר, יש המגינים על המהלך וטוענים כי אין כאן חידוש ואין כאן הפתעה. חלק ממתנגדי מינויו של דוד זיני לראשות השב״כ מצאו, לטענתם, עילה חדשה להתנגדות: הוא גם דתי וגם שומר נגיעה, ואף הודיע מראש שלא ילחץ יד לנשים. בעיניהם, מדובר ב"מזימה" של השמאל החילוני, שמעולם לא השלים עם מינויו של אדם דתי לתפקיד כה רגיש.

דני לימור, מפקד המוסד הראשון בסודאן ואחד מגיבורי ישראל, היה מן הדמויות שהובילו את יהודי אתיופיה ממחנה טאווה אל חוף ים סוף, ומשם נמסרו ללוחמי שייטת 13. לימור מדגיש הבחנה עקרונית בין זירות שונות של פעולה: במרחב הדתי-הפנימי פועלות נורמות ייחודיות, אך בתפקיד ביטחוני ממלכתי חלים כללי התנהלות אחרים. מכאן נובעת הבחנה יסודית בין האדם הפרטי לבין נושא משרה ציבורית: מי שמייצג את המדינה אינו פועל בשם עצמו בלבד, אלא בשם ערכיה. אבל שוב מהם הערכים שכל אחד אוחז ומאמין בהם.

כך או כך, הבחנה זו מציבה שאלות כבדות משקל: מתי יש להחמיר ומתי לגלות גמישות, מתי להתעקש ומתי לזרום. שאלות אלו אינן טכניות בלבד, אלא נוגעות למתח העמוק שבין אהבה לפחד. הבעיה מתחילה כאשר הפחד מוחק הבחנות, משבש את היכולת להבין הקשרים מורכבים, ומחליף שיקול דעת זהיר בהכרעות גורפות. לכך בדיוק כיוונתי בהבחנה בין "איסור נגיעה" לבין "נגיעה שומר".

סיפור יהדות אתיופיה, כמו סיפורו של העם היהודי כולו, הוא סיפור מתמשך של אהבה ופחד. כאשר הפחד גבר על האהבה זה דרדר אותנו לחורבן ולגלות, כאשר האהבה גברה על הפחד זה הוביל אותנו לגאולה ולתקומה.

יהי רצון שהאהבה תנצח את הפחד. מאז 7 באוקטובר ראינו איך הדור הזה קם כמו ארי עם אהבה גדולה לעם ולמדינה, ורומס בדרכו את כל הפחדים בעולם.