קותי גוטמן
כשיתרו הציע למשה למנות שופטים, "אַנְשֵׁי חַיִל, יִרְאֵי אֱ-לֹהִים, אַנְשֵׁי אֱמֶת", הוא לא תיאר לעצמו שמאז ערב שבת קודש פרשת יתרו, לפני 15 שנה, איני מצליח שלא לבכות כשאני שומע את השיר "וְזַכֵּנִי לְגַדֵּל בָּנִים וּבְנֵי בָנִים חֲכָמִים וּנְבוֹנִים, אוֹהֲבֵי ה', יִרְאֵי אֱלֹקים, אַנְשֵׁי אֱמֶת".
אותה שבת נפתחה כהבטחה גדולה. כל בני המשפחה במעלות, הכנות לקידוש לרגל הולדת הנכדה. ריח תבשילים, התינוקת נרדמת בעריסתה, ההורים סוף-סוף נחים. ואז הצעקה: "תעשו משהו, היא לא נושמת". תהילים נקראים, רופא מוזעק, אמבולנס מתעכב, הדקות נמתחות לנצח. "וַיִּזְעֲקוּ אֶל ה', בַּצַּר לָהֶם".
כרם חיה מקבלת שם, תפילות נישאות, אבל שערי מוות נפתחים. בשעת בין הערביים נמסרת הבשורה. כניסת השבת. נרות מודלקים, עוד נר לנשמה קטנה. שבת נכנסת כמלכה, והנסיכה איננה.
בבית הכנסת בעיר כבר מזמרים: "בְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ בִי, שָׂמֻנִי נֹטֵרָה אֶת הַכְּרָמִים. כַּרְמִי שֶׁלִּי, לֹא נָטָרְתִּי". הלב מתייסר. איך לא שמרנו על כרם שלנו? מה עשינו לא כשורה? איכה הייתה אלינו כל הרעה הזו, מנין קיבלנו את המכה הזו בצוהרי היום? מדוע בשבת קודש זו עוטים באבלות? קומי צאי מתוך ההפיכה, לבשי בגדי תפארתך. לובש בגדי שבת וממהר לתפילה. השבת בפתח ניצבת כמו מלכה, אך איפה את, הנסיכה? רב לך שבת בעמק הבכא, ומי יחמול עלייך חמלה?
מחר יקראו את עשרת הדיברות: זכור את יום השבת לקדשו. השבת מציבה לנו דילמה. לבכות אסור, אך אפשר שלא?
אין ניחומים בשבת, בוודאי לא כשהמת מוטל לפניך, אך אפשר לספר סיפור מהבעש"ט על הנשמה שירדה לעולם רק לינוק חלב מאם יהודייה. אוי נעה, כמה היית גאה רק לפני כמה שעות שהצלחת להיניק את כרם כמה טיפות של חלב אם.
שבת בבוקר הגבאי שואל: "נו, מגיע מזל טוב?" התשובה משאירה אותו באלם ובהלם. מתפללים שחרית. אסור לבכות, בוכים. ברכת כהנים. שחר בא להצטנע תחת טליתי, ואני אוסף אף את שחר תחת הטלית ובוכה יחד איתו. סוף התפילה. עכשיו היה צריך להיערך קידוש לרגל זבד הבת. "יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע… הַשְׁמִיעִנִי אֶת קוֹלֵךְ, כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה". הפסוקים שהיו אמורים להיאמר לא נשמעים, וגם קולה הערב של כרם לא יישמע עוד.
ואז נעה ביקשה לשיר "וְזַכֵּנִי לְגַדֵּל בָּנִים"…
נכתב לזיכרון לכרם חיה בת נעה ושחר שטרן, שהחזירה נשמתה לבורא בערש"ק יתרו.
