הסיכוי להינצל

צפיתי לאחרונה בסרט "הסיכוי להינצל", העוסק בדמותו של הזמר אביתר בנאי. קשה לי להפריז בעוצמת השפעתו של הסרט עליי, בכובד המחשבות שהוא ממלא אותי.

איש עטור זקן, כיפה שחורה לראשו וציציות משתלשלות מעל מכנסיו, שר בהיכל התרבות את שירו "הסיכוי להינצל" כשמאות צעירים וצעירות, בעיקר חילונים, שרים יחד איתו בעיניים בורקות או בעיניים עצומות, נעים בדבקות מצד לצד, ההתרגשות צובעת את לחייהם באודם, אהבה זורמת מפניהם הבוערים לאיש השר ברוך וברגש, קול תפילה היוצאת מעומק הנשמה ממלא את חלל ההיכל. יש תחושה של רליגיוזיות באוויר.

ואני איני יודע את נפשי. הסרט מכה בי כבמכת ברק. כל כולי שקוע בעצב ובאבל על החברה השסועה שלנו, השונאת, האלימה, על החיצים המורעלים המושלכים לעבר הציונות הדתית מהחברה החילונית, דווקא בימים שהיא מובילה את ישראל במלחמותיה עם אויביה, והנה אתה צופה לפתע בצעירים חילונים העומדים בתפילה – אין לזה שם אחר – כשעליהם מנצח איש, שעל פי ההגדרות המקובלות הוא חרדי רחמנא ליצלן.

אני איני יודע את נפשי גם כי אני מתקשה אחרי עשרות רבות של פקידת בית הכנסת לתפילה, לזכור תפילה המגיעה מכאלה מעמקים. האם בקשת האלוהים הנושבת משירתם של הצעירים בהיכל, עמוקה יותר מזו העולה מבתי הכנסת?

בל נטעה. האלוהים אליו פונה הנוער בהיכל איננו א-לוהי ישראל, זה שהעניק לנו תורה ומצוות, ואיננו א-לוהי חז"ל וגדולי ההלכה הישראלים בכל הזמנים שדשו בתורתו ובמצוותיו. אלוהי השרים בהיכל אינו אלוהים קונקרטי. בקשת האלוהים בהיכל איננה מצפה להיענות מצד אלוהים כלשהו. בקשת האלוהים החילונית מבטאת את תחינת הנפש לריפויה דווקא משום שאין אל שייענה. היא מבטאת חיפוש אין סופי לטוב, למשמעות.

התפילה בבית הכנסת היא תפילה לאלוהי ישראל כחלק מריטואל, מסדר יום יהודי המוכתב במדויק על ידי התורה, על ידי השולחן ערוך.

היהדות מצויה במשבר למעלה ממאתיים שנים. העובדה הבסיסית המצביעה על כך היא היותו של רוב העם היהודי חילוני או רפורמי, אבל גם עובדת שיעור הדתל"שים הגבוה, שיעור הדתיים המצויים "על הרצף", שביטוי לו אנו מוצאים בהקלת ראש במצוות, וגם עובדת היעדרות הרליגיוזיות מבית הכנסת, המשתקפת בעיסוקים אחרים בשעת התפילה.

ואמנם, הצימאון לשירה ולתפילה הנובעות משורשי הנשמה אינו מאפיין רק את הצעיר החילוני. סימני ההיכר של צימאון זה ניכרים גם בצעיר הדתי. דומה שהראשון שהצליח במידה מסוימת לשבור את הצימאון הזה היה הרב שלמה קרליבך, שמילא את סידור התפילה בלחנים, הביא את הנוער הדתי להתרוממות נפש בתפילת ליל שבת עטופה בלחניו, ואפילו הצליח בלחניו להפיח רוח חיים בסליחות.

אבל עדיין אין בכוחה של השירה בלבד להעניק לנוער הדתי לאומי את העומק הרוחני שהוא תר אחריו מחוסר סיפוק מעולם ההלכה נטו, שנראה בעיניו כיבש משהו. כך הלכה והתפתחה בקרב הנוער הזה יהדות ניאו-חסידית שכונתה בשם חבקו"ק, המשקף את ראשי התיבות חב"ד, ברסלב והרב קוק. אלה בדיוק אותם גופים הנאמנים באופן מוחלט להלכה, אך לא הלכו בתלם המדויק שסללה היהדות לאורך 2,000 שנה בחפשם אחר חוויה רוחנית, שביקשו "להרטיב" את היהדות, כלשונו של הרב קוק.

בין אנשי ההלכה יש שלא שלמים עם התופעה הזו. את התלבטותם היטיב לתאר באחד ממאמריו הרב אלישע פיקסלר:

"בימים אלו אנו עדים לתופעה שקונה לה מקום בחלק מהציבור הצעיר של 'הכיפות הסרוגות' ואשר כבר זכתה לכינוי 'קרליבכיזם'. ענינה, בתמצות, הוא האדרת הרגש, עבודת ה' בשמחה, ורצון עמוק לחוות חוויות רוחניות. שאיפה זו מעידה על צימאון עמוק ותחושת חסר שאינה באה לידי סיפוקה בעולם הרוחני הקיים. צימאון זה לא-ל חי מקורו בקודש, אך שוברו בצדו שכן בא הוא פעמים רבות על חשבון העמל היום יומי הקשה והאפור אך הבונה, ולעיתים על חשבון דקדוקי ההלכה".

הקרע העמוק בחברה הישראלית, שהוא בעיקרו בין המחנה החילוני-ליברלי, לבין הציונות הדתית נובע מאי היכרות מוחלטת של האדם החילוני את האדם הדתי, הנובעת מההפרדה ביניהם בגן הילדים, בבית הספר היסודי ובבית הספר התיכון. או במילים אחרות: התבדלותו של הזרם החינוכי הדתי. התבדלות זו נראית לראשיה של הציונות הדתית כהכרחית, ואולם אלה אינם ערים דיים למחיר הגבוה שמשלמת על כך החברה הישראלית בדמותו של הקרע העמוק.

מהאירוע המופלא של שירת-תפילת הנוער החילוני עם הזמר הדתי-חרדי אביתר בנאי, שחזיתי בו בעיניים מצועפות, מזדהרת אפשרות אחרת. אפשרות של התקרבות וחיבור בשנות הילדות והנערות במקום ההיפרדות וההתבדלות, אפשרות של בניית חברה טובה ומאוחדת הנשענת על ערכים משותפים וחותרת ל"טוב וחסד".

רק לחברה כזו יש "סיכוי להינצל".