איך יתרו ידע?

"וישמע יתרו כהן מדין חותן משה את כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו, כי הוציא ד' את ישראל ממצרים… ויספר משה לחותנו את כל אשר עשה ד' לפרעה ולמצרים על אודות ישראל את כל התלאה אשר מצאתם בדרך ויצילם ד'".

הדקדוקים בפס' אלו רבו ואי אפשר במסגרת קצרה שכזו לעמוד על כולם. אמנם היות והמסורה קבעה שמו של יתרו חותן משה לשם הפרשה אשר בה יופיע מתן תורה, ראוי לנסות ולברר את העניין. וכן מדגישים רבותינו כי יתרו עולה בגימטריא "התורה" ושלוש אותיות מתוך ארבע של התורה מופיעים בשמו בדיוק כמו בשמה של רות המואביה, הקשורה גם היא לעניינו של מתן תורה גם כן ולכן אנו קוראים מגילת רות בשבועות.

הגמ' במס' זבחים מביאה את דעותיהם של חכמים לגבי השמועה ששמע יתרו ובגללה בא: מלחמת עמלק, קריעת ים סוף ומתן תורה. רש"י אינו מזכיר כלל את מתן תורה, היות ושני העניינים האחרים מופיעים בתורה בסדר הפרשיות לפני פרשת יתרו, בעוד שמתן תורה יופיע רק לאחר סיפור בואו של יתרו אע"פ שאין מוקדם ומאוחר בתורה.

משני הפסוקים שהבאנו למעלה עולה השאלה: אחרי שיתרו שמע את כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל, מה נשאר למשה לספר עוד? הרי מה שנעשה למשה ולישראל, נעשה ממילא לפרעה ולמצרים על אודות ישראל. שמותיו של הקב"ה המופיעים בפס' מהווים את אחד המפתחות להבנת הדו-שיח המתרחש בין משה לחותנו. בפס' הראשון, התורה מספרת שיתרו שמע על מעשיו של אלוקים. בפס' השני, לעומת זאת, מספר משה לחותנו את מעשיו של ד'. יתרו לפי חז"ל, בא בכדי להתגייר אע"פ שיחזור לארצו אח"כ ולא יישאר עם בני ישראל. הוא חוזר כדי לגייר את בני עמו ובכך הוא יוצא במידת מה מההיסטוריה, למרות שצאצאיו יופיעו בהמשך, למשל בהפטרת הפרשה הקודמת "חבר הקיני מבני חובב חותן משה" שם נראה כי מאמציו של יתרו לא עלו יפה, אך זה ענין בפני עצמו.

יתרו שומע על קריעת ים סוף, שהיא גם גמר יציאת מצרים, ועל מלחמת עמלק, וחז"ל דנים בנושא האירוע המכריע שמביא את יתרו לבא ולהתגייר, דהיינו להחליט לכתחילה לשתף גורלו עם גורל עם ישראל. כל החלטה שאדם מחליט נובעת מהמשמעות שהוא מקנה לאירוע מכריע שכזה. קריעת ים סוף החותמת את יציאת מצרים, שייכת לתחום העניינים שבטבע; מלחמת עמלק, שייכת לתחום פעולותיהם של בני האדם – יתרו רואה במתרחש מעשה אלוקי, היינו סדרה של אירועים הקשורים אלו באלו כשרשרת של עילה ועלול, סובב ומסובב.  הוא מבין שהגיע, כביכול, עיתם של ישראל להיות ידם על העליונה. הדרך בה העניינים מתרחשים נידונה אצלו כביכול בהתאם לדגם הגליאני: יש חוק דיאלקטי הפועל בעולם אשר לפיו האדונים הופכים להיות עבדים והעבדים הופכים להיות אדונים וכן הלאה. משה רבנו יספר לו את מעשי ד'. לא שרשרת אירועים מכנית חוקתית קבועה מנהלת את ענייני העולם, בין בטבע ובין בחברה האנושית, אלא רצונו החופשי של מי שהוא ריבונו של עולם. מה שד' עשה לפרעה ולמצרים הוא אודות ישראל. זאת אומרת שזה קשור למחשבת הבריאה, כפי שפרש"י: בראשית ברא – בשביל ישראל הנקראים ראשית. הגילוי האמיתי של ההתרחשויות המלוות את יציאת מצרים, כי הוציא ד' את ישראל ממצרים, במובן של "כאשר הוציא". ד' הוציא את ישראל, אבל מה שיתרו שומע זה מה שאלוקים עשה.

משה צריך לגרום לו להבין שד' הוא הפועל והעושה למרות שהעניינים מתנהלים לפי כללי העולם הזה. ההשגחה האלקית פועלת באופן גלוי ונסתר גם יחד, בבחינת "רבות מחשבות בלב איש", היינו שיש לאדם הרבה סיבות, הרבה כוונות, לעשות מה שהוא עושה מרצונו, ועצת ד' היא תקום, היינו שהקב"ה משתמש במעשיהם החופשיים של בני האדם, בכדי לקיים את עצתו הוא, להביא את העולם לייעודו. במילים אחרות, משה מלמד את יתרו לקח חשוב בנושא אמונת ישראל: מחד, יסוד האמונה שד' מתערב בהיסטוריה האנושית: הוא הגואל. הוא גאל ישראל ואנו מתפללים ערבית ושחרית לפני מי שהוא גואל ישראל. העבודה של התפלה מכוונת למי שמביא גאולה לעולם. ד' עשה מה שעשה לפרעה ולמצרים אודות ישראל. וד' הוא האלקים כי ד' אחד. לא רק שהוא יחיד בבחינת "אין עוד מלבדו", אלא שהוא אחד במידותיו ואחדות המידות שלו מהווה לנו יעד, היינו שאנו מייחדים שמו על ידי המאמץ לאחד את מידותינו (כפי שאנו אומרים שצריך האדם לידבק בשכינה – כלומר להידבק במידותיו של הקב"ה).

משה רבנו היה ארבעים שנה אצל יתרו כהן מדין. לא מוגזם לחשוב שהם דיברו ביניהם די הרבה במשך אותו הזמן על אלקי אברהם, שיתרו ומדין גם הם מבני בניו. יתרו זכה לכך שהתגלות הבורא בהר סיני, תהיה בקצה השטח שבו רועה צאנו. כבר באותה התקופה בה משה היה אצלו הוא חיפש את אחדותו של אלקי אברהם. הוא מוצא אותה עכשיו ומוסיף פרשה בתורה ובקבלו שלושת המצוות המיוחדות לגיור בנוסף לתרי"ג מצוות מוסיפים וא"ו לשמו. וזכה גם להיות הראשון להודות לד' ולברכו: "ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה ד' לישראל אשר הצילו מיד מצרים. ויאמר יתרו ברוך ד'… עתה ידעתי כי גדול ד' מכל האלקים".

(יתרו תשפ"א)