פרדוקס המפגש עם המוות

יש מחד אנשים שהאובדן מחליש את אמונתם, וכאלה שהוא נוטל מהם את כוחם ולשד חיותם, אך יש מאידך שדווקא מתחזקים באמונתם

חוקת הפרה מופיעה באמצע סדרה ארוכה של אירועים מסעירים המתרחשים במחנה ישראל, ולא בחומש 'ויקרא' בו פורטו בהרחבה דיני טומאה וטהרה. מסתבר, שהיא באה כאן כהכנה לקראת ימי המלחמה המתרגשים לבוא בסוף הפרשה. אחרי 38 שנות רגיעה, עם ישראל עומד לפגוש חרבות וחללים ומיתה גרועה. חוקת הפרה קשה להבנה במיוחד. עליה אמר שלמה: "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" (במד"ר יט, ג) ולגביה היצר הרע שמקשה קושיות בתחום האמונה שואל ומתריס: "מה המצווה הזאת ומה טעם יש בה?" (שם, ה וברש"י).

ברצוני להוסיף על השאלות הידועות ולשאול: מדוע אדם שקיים מצווה חשובה של טיפול במת נחשב לטמא, ונדרש לתהליך טהרה מורכב ומסובך כפי שמתואר בפרשת פרה? ונשאל עוד שאלה מוזרה, שמשום מה בפרשנים לא הוזכרה: מדוע צריך הנוגע במת להמתין עד לטהרתו שבעה? בכל הטומאות בהן נדרשת המתנה, הדבר נובע מכך שמתרחש תהליך גופני שגרם לטומאה, ויש להמתין עד שיסתיים. מצורע או נידה, זב או זבה, צריכים לחכות כדי שייפסק הדימום או יתרפאו הפצע והמום, אבל מה משמעות הזמן שחולף עבור האדם שנגע לרגע במת?

נראה להסביר שמי שטיפל במת עשוי להתמודד עם שאלות אמוניות קשות בדבר הצדק הא-לוהי. מותו של אדם בדמי ימיו, מות אדם טוב שהתייסר במכאוביו, מות חייל או אזרח בפיגוע, במלחמה או בתאונה, ואף כל מוות של אדם קרוב, מעוררים אנשים לתהיות: מדוע זה קרה, ולמה צריך היה זה להיות? מה רע עשתה אשתו ומה בדבר ילדיו הקטנים, שכך עלה בגורלו, ושהם נותרו אלמנה ויתומים? שאלות אלה עומדות ביסודה של הברכה: "ברוך… דיין האמת" (ברכות נד) ושל אמירת צידוק הדין בהלוויה (שו"ע, יו"ד שלט, ג).

לאבלים ניתנו מנהגי שבעה ושלושים, ניחום אבלים ומנהגים שונים, כדי להתמודד עם ההפנמה של האובדן ולחזור לחיים. אדם שטיפל במת או רק נגע בעצם אדם או בקבר, אף הוא נחשף לשאלות המטרידות שהמוות מעורר, ולכן הוא מקבל בפרשתנו תהליך מובנה של עיבוד האבל והיטהרות ממחשבות טורדניות על דרכי ההשגחה. שבעת ימי ההמתנה מקבילים לשבעת ימי האבל, וכמו שבימי האבל יש שלושה ימים לבכי ושבעה ימים לאבל, כך לאדם שנטמא למת יש שלושה ימים עד להזאה הראשונה, ושבעה ימים עד להזאה השנייה שמחזירה אותו לחיי השגרה.

הכהן המטהר וכל המתעסק עם שריפת הפרה ועם האפר שלה נחשפים אף הם לבעיית המיתה. הכהן, כאיש דת, מהווה גם כתובת עבור האדם שנטמא לשאלות האמונה שמעיקות עליו, הוא עשוי לשמוע ממנו מה קרה לאותו מת, מה היה מצב הגופה וכמה שבורה כל המשפחה. כמו מטפל שנגעה לליבו מצוקת המטופל, אף כהן זה התחבר למועקת האדם שנגע במת, ולכן אך טבעי שהוא יהיה כמעין שני לטומאה, שזקוק גם כן לשבעה ימים של תהליך טהרה, ומכאן מובן הפרדוקס הידוע והתמוה מדוע הפרה המטהרת טמאים מטמאה טהורים.

פרדוקס זה מתאים במדויק לפרדוקס המפגש עם המוות, שאף הוא יכול לייצר שתי תוצאות מנוגדות. יש מחד אנשים שהאובדן מחליש את אמונתם, וכאלה שהוא נוטל מהם את כוחם ולשד חיותם, אך יש מאידך שדווקא מתחזקים באמונתם, ומגייסים כוחות חדשים שאף הם עצמם לא ידעו על קיומם, ומתוך האבל הם יוצאים בנחישות לדרך חדשה.

הפרה שכולה אדומה מייצגת בעל חיים מלא דם. הדם הוא הנפש, והגוון האדום מבטא כוחות של חיות ואנרגיה, יצריות ותשוקה, והפרה נקראת "תמימה" לא רק בגלל שהיא תמימה ושלימה באדמומיותה, אלא גם כדי לסמל את הצורך לקבל את המוות בתמימות טבעית, ולא לשקוע בשאלות ללא תשובה, על החיים והמוות ועולם הלא-נודע. להט האש השורפת והמים החיים מצטרפים לדם, נוזל החיים, כדי שהאדם, ששמו ומהותו מורכבים מדם ומהאלף של א-להים, יקבל אמביציה ומוטיבציה לחזור לחיים. חוקת הפרה לא באה, לשיטתנו, להציב שאלה גדולה באמונה על משמעות מצוות התורה, אלא להציע דווקא תהליך ותשובה לאדם שמתמודד עם שאלות אמונה.

אמונה תמימה אשר אין בה מום דורשת מהאדם תהליך עם עצמו והזאה של כהן מן החוץ, אבל עם הפרה או בלעדיה ועם הצעות ההסבר שלנו ובלעדיהן, עלינו לזכור תמיד שבעולמו של האדם המאמין, "יש דברים נסתרים, לא נבין, לא נדע. נעשה גם דברים שנראים בלי סיבה. לא צריך כל דבר לחקור ולשאול, לפעמים גם מותר לא לדעת הכל" (מתוך השיר 'אל נבקש').

(חוקת תשפ"ג)