הרב מאיר נהוראי (רב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל)כאשר התורה מתארת את בניית המשכן, היא אינה מתמקדת רק בתוצאה הסופית אלא גם בתהליך עצמו. נקודה זו בולטת כבר בפתיחת הפרשה: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּו…". התורה מדגישה את נדיבות הלב, ואת ערך התרומה האישית. גם רשימת החומרים המובאים למשכן מתוארת בהרחבה כדי להדגיש שאיסוף החומרים הוא מטרה העומדת בפני עצמה, וזאת בשל חשיבותה המהותית של פעולת ההתנדבות.
בהפטרה אנו קוראים על בניית המקדש בידי שלמה המלך, ושם ניתן להבחין בהבדלים משמעותיים לעומת המשכן. בבניית המשכן כל העם היה שותף, ואילו בבניית המקדש התגייסו שלושים אלף איש שעבדו ברוטציה תלת-חודשית, ללא מעורבות פעילה של כלל הציבור. שלמה העדיף גיוס פועלים על פני הזמנת העם להתנדבות. אמנם יעילות העבודה של פועלים מקצועיים היא גבוהה ביותר, אך המחיר הציבורי כבד: עלולה להיווצר מציאות של חוסר הזדהות מצד העם. במצב כזה, המשימה אינה נתפסת כאתגר דתי מרומם אלא כמטלה שיש לבצע. שיטת המיסים אף עלולה להכביד ולעורר התמרמרות. כתוצאה מכך נוצרת מערכת ביורוקרטית רחבת סמכויות, המציבה חיץ נפשי נוסף בין נותני הכסף למלאכה לבין המשימה עצמה כפי שמעיד הכתוב: "אֵלֶּה שָׂרֵי הַנִּצָּבִים… הָרֹדִים בָּעָם הָעֹשִׂים בַּמְּלָאכָה". על אף שהמקדש היה מרשים והקרין הוד והדר, לעומת המשכן שהיה אוהל צנוע ואינטימי, המעורבות של העם בבניית המשכן העניקה לו מעלה מיוחדת. וכך כותב הספורנו (לח,כא):
"סיפר מעלות זה המשכן שבשבילם היה ראוי להיות נצחי ושלא ליפול ביד אויבים… שהיו ראשי אומני מלאכת המשכן וכליו, מיוחסים וצדיקים שבדור. ובכן שרתה שכינה במעשה ידיהם ולא נפל ביד אויבים. אבל מקדש שלמה שהיו עושי המלאכה בו מִצוֹר, אע"פ ששרתה בו שכינה, נפסדו חלקיו, והוצרך לחזק את בדק הבית ונפל בסוף הכל ביד אויבים".
לדבריו, המשכן היה ראוי להתקיים לנצח בזכות המנהיגות המיוחדת שהיתה אחראית על בניית המשכן ושותפות העם בבנייתו, בעוד המקדש נחרב משום שבוניו היו פועלים זרים מהעיר צור. כמו כן, הפסוקים מדגישים שבית המקדש נבנה על ידי שלמה כפרויקט האישי של המלך : "וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לַה'…". (מלכים א ו, ב). לעומת זאת, ביחס למשכן מייחסת התורה את המלאכה לבצלאל ולעם כולו.
נקודה זו מודגשת גם בעת חנוכת המבנים: בעוד שלמה ואישיותו תופסים את מרכז הבמה בחנוכת המקדש, נוכחותו של משה מוצנעת הרבה יותר בחנוכת המשכן. חז"ל מתארים אף את הקושי האדיר שחווה שלמה בעת שביקש להכניס את הארון לקודש הקודשים. השערים דבקו זה בזה ושלמה נותר חסר אונים.
וכך מסביר המדרש את הסיבה לכך: "ולמה נצטער שלמה כל כך? על ידי שנתגאה ואמר 'בנֹה בניתי בית זבול לך'. רק כאשר אמר: "… זָכְרָה לְחַסְדֵי דָּוִיד עַבְדֶּךָ" מיד נשאו שערים ראשם, נכנס הארון וירדה אש מן השמיים. רק בשעה ששלמה הכריז שהצלחתו נשענת על זכות אבותיו, נפתחו השערים.
אחד האתגרים הגדולים ביותר העומדים בפני קהילה הוא רתימת חבריה לעשייה משותפת. במיוחד כעת, לאחר תקופת מלחמה ממושכת ויציאה מהבית של רבים לשירות מילואים ארוך. הדרך הטובה ביותר לגרום לכל אחד ואחת להרגיש חלק מהקהילה היא להפוך את חברי הקהילה לשותפים פעילים בעיצוב חייה – בדיוק כפי שנעשה בבניית המשכן. ברגע שהוחלט על הקמת המשכן, יצא קול קורא להבאת תרומות. מרגע שניתנה ההזדמנות, רבים חשו צורך לבוא ולתרום; הם הרגישו חלק בלתי נפרד מהפרויקט. זאת ועוד, בבניית המשכן נשמר האיזון הנכון בין ההנהגה לבין העם. רק הנהגה הרותמת את הקהילה כולה לשותפות מלאה, ואינה מבליטה את עצמה, תוכל להוציא אל הפועל מיזמים שבהם כולם ירגישו שותפים להם.
