יועצים ועצות

גזירת השעבוד ואחר כך גם גזירת הבנים שהוטלו על ידי פרעה נגזרות בסיוע ובעצת יועצים. מהניסוח המשתף של פרעה הכולל ביטויים המנוסחים בלשון רבים: "הבה" נתחכמה" ובפועל גם "וישימו" ניתן ללמוד שפרעה לא היה לבדו בסיפור. חז"ל ציינו כי היו לפרעה שותפים גם בצוות ההיגוי של הגזירות :
" א"ר חייא בר אבא א"ר סימאי, שלשה היו באותה עצה: בלעם, ואיוב, ויתרו. בלעם שיעץ – נהרג,
איוב ששתק – נידון ביסורין, יתרו שברח – זכו מבני בניו שישבו בלשכת הגזית…".
על פי הגמרא לפרעה היו שלושה יועצים המוכרים לנו בשמותיהם: בלעם, איוב ויתרו. הצצה ברשימה מעוררת תמיהה, כיצד הצליח פרעה לקבץ את האישים האלה מרחבי התנ"ך, לדלג על דורות, ולהביאם לכינוס פיסגה שכזה על שפת היאור. החזקוני, ואף מפרשים שקדמו לו, הצביעו על הבעייתיות שבמפגש הא-היסטורי הזה מצד המציאות:
"כתוב בפנקסו של בלעם, שהיה בן 33 שנים כשהרג פנחס".
החזקוני מוסיף את הידע המדרשי לפיו בלעם היה צעיר כשנתנבא על עם-ישראל. לפיכך, מופרך יהיה לטעון שכבר בימי טרום שעבוד מצרים שימש כיועץ של פרעה. מפרשים אחרים מזכירים שבלעם נהרג רק בימי יהושע ואיך נאמר שתיפקד כאדם בוגר במצרים בתקופה המבוקשת. פתרונו של החזקוני הוא שאין מדובר באותו בלעם, אלא באחד מאבותיו שהוא קרוי על שמו. אפשרות אחרת שמציע החזקוני היא שהכינוס המדובר הוא מאוחר יותר ובעניינה של עצה אחרת: עצתו של בלעם להחטיא את ישראל בזנות עם בנות מואב. שם, נתכנסו יתרו פרעה ובלק יחדיו להיוועצות.
איוב, השותף הנוסף, הוא ממילא דמות א-היסטורית ונחלקו בגמרא באיזו תקופה הוא חי ופעל. בירושלמי מובאת בפי ר' ישמעאל האפשרות שהיה אחד מיועציו הבכירים של פרעה.
הרמב"ם מסכם בקצרה את הסוגיה הנוגעת לאיוב ואת הדעות השונות ביחס לזמני הפעילות שלו כך:
"לא ידעו לו לא זמן ולא מקום, אלא קצת החכמים אמרו שהיה בימי האבות, וקצתם אמרו שהיה בימי משה, וקצתם אמרו שהיה בימי דוד, וקצתם אמרו שהיה מעולי בבל".
מסקנתו של הרמב"ם מן המיגוון הקיצוני של האפשרויות הכרונולוגיות היא:
" וזה ממה שיחזק מאמר מי שאמר לא היה ולא נברא".
נדמה שאם איוב כלל לא היה אלא משל היה, הוא גם לא הזדמן בפועל ממש לביתו של פרעה. וממילא, עצם כינוסן של הדמויות לפונדק אחד אין בו תיאור 'הסטורי' אלא ניסיון להציג שלושה ארכיטיפים של יועצים שאנו פוגשים מעל דפי התנ"ך. בזה נפתרה גם בעיית הכרונולוגיה הקשורה בבלעם. מטרת חז"ל להצביע על כך שלכל היועצים מכנה משותף מהותי. מכנה משותף זה הוא זיהוי תורת ה"גמול" כהסבר להתרחשויות בעולם.
בלעם שיעץ נהרג.
בלעם- הפעיל את תורת הגמול כחרב פיפיות כנגד עם-ישראל. הוא הבין שהדרך היחידה לגרום לעם ישראל קללה היא באמצעות החטאתו כזרז להופעתה של מידת הדין. וזו הייתה עצתו למלך מואב.
איוב ששתק- נידון ביסורים
איוב מבין שמוטב לו שלא להתריס כלפי שמיא שמא יתברר שיש דין ויש דיין. את כל שיחו הוא מקדיש לשאלת הגמול, פרויקט חייו הבלתי מוכרע. היסוסיו ותהייתו באשר לאופיו של הגמול בעולם עוררו עליו את הגמול על עצם התהיה הזו- יסורים.
לעומת אלו, ישנו יתרו: יתרו שברח – זכו מבני בניו שישבו בלשכת הגזית
את עצתו של יתרו אנו מכירים היטב. עצתו של יתרו נוגעת גם היא לתורת הגמול. אלא שהיא הפוכה. עמדתו של יתרו היא שאת תורת הגמול יש לנצל כדי ליצור מצב של שלום בעם-ישראל. עשיית הטוב ושמירת מצוות יחייבו את הקב"ה להיטיב עימם. במיקסום האפשרות הזו ממוקדת עצתו למשה. רק על ידי חלוקת העבודה והפרטתה יוכל העם באמת לדרוש את אלוקים ואת מצוותיו. יתרו נמנע מלהשתתף בדיון ובגזירת המתת הבנים, וזוכה משום כך כגמול, מידה כנגד מידה, לבנים שתורתם נצחית.
נראה שככל הנוגע לפרעה, הוא לא נזקק כלל ליועצים וזו הסיבה שרק דעתם של התומכים יכולה הייתה להישמע. שאם לא כן, מדוע ברח יתרו ומדוע שתק איוב? ומכאן שעיקר הדיון אינו העצות אלא דווקא היועצים.
יועצים אסטרטגיים יש למכביר, לכולם באמתחתם תובנות ברורות על דרך התנהלות העולם, לכולם הכלים לניתוח בהיר של התגובות הצפויות למעשים כאלה ואחרים. ההבדל בין היועצים השונים אינו בניתוח המשמעות של דרכי הפעולה האפשריות הכלולות בהצעתם, אלא במקום שבו הם בוחרים להציב את עצמם. הם נבדלים זה מזה בשאלה למי נתונים לבם ואמונם. אולי אף ביכולת לוותר על 'שכר היעוץ' והכבוד הכרוך בו, וללכת אחר הקול הפנימי המדריך אותם ויועץ להם היכן להתייצב.
(שמות תשעח)