הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')כל עורך חופה וקידושין נדרש פעמים רבות לעזור לחתן הנרגש באמירת המשפט המסובך "הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל", אך עליו להימנע מלומר את המילה "לי", שהרי הכלה מתקדשת לחתן ולא לרב. המילה הקצרה הזו: "לי" היא משמעותית וחורצת גורלות. אם אדם שולח שליח לקדש עבורו אישה, והשליח אומר "הרי את מקודשת לי", האישה תהיה מקודשת לשליח ולא למשלח. עליו להקפיד אפוא לומר: "הרי את מקודשת לפלוני".
על המילה האחת והמיוחדת "לי" שבפתיחת הפרשה: "ויקחו לי תרומה", הוסיפו חז"ל ואמרו: "לי – לשמי" (תנחומא א, וברש"י). מכאן התפתחו דברי תורה רבים על חשיבות הכוונה הטהורה בעת נתינת תרומה וצדקה, ונוצרו דרשות וסיפורים על מעלת הנתינה לשם שמים. כך, למשל, מסופר על אחד האדמו"רים שנהג לתת צדקה לעני שהתדפק על דלתו, ולאחר מכן היה רץ אחריו כדי לתת לו פעם נוספת. כששאלוהו על המנהג המשונה החוזר ונשנה, הסביר שבפעם הראשונה הוא נותן מתוך רגש של חמלה כלפי העני, וכשהוא דולק בעקבותיו הוא נותן לו פעם נוספת מתוך כוונה לשם קיום מצוות צדקה.
emil-kalibradov
האמנם נתינת צדקה חייבת להיות מתוך כוונה לקיים מצווה? חכמים נחלקו בגמרא בשאלה האם מצוות צריכות כוונה (ר"ה, כח, ב), ובעקבותיהם נחלקו גם הראשונים. השולחן ערוך הביא את שתי הדעות והכריע שמצוות צריכות כוונה (או"ח ס, ד). לפיכך אדם ששהה בביתו ושמע מבלי משים קול שופר או קריאת מגילה מבית הכנסת הסמוך, לא יצא ידי חובה אם לא התכוון לקיים את המצווה.
אולם עיקרון זה לא חל על מצוות שבין אדם לחברו. הנימוק העיקרי לכך הוא שבמצוות אלה העיקר הוא התוצאה, בעוד שבמצוות שבין אדם למקום עצם הציות לרצון ה' הוא העיקר. כאשר אדם שומע קול שופר בראש השנה או נוטל ארבעה מינים בסוכות הוא מקיים מצווה, משום שבכך קיים את צו הבורא, גם אם אין למצווה שביצע כל השפעה ניכרת או תוצאות ברורות. לעומת זאת כשפודים שבויים, העיקר הוא בכך שהשבוי נפדה, וכשעוסקים בצדקה ובגמילות חסדים העיקר הוא שהענקנו עזרה למקבל הנתינה. לכן עלינו לשבח את כל המתנדבים בעם מבלי לדקדק כלל במניעי פעילותם.
ואכן במצוות צדקה אומרים חז"ל שגם אם הנתינה נובעת ממניעים אגואיסטיים לחלוטין היא נחשבת לנתינה ראויה, ולדבריהם: "האומר: סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני ובשביל שאזכה בה לחיי העולם הבא הרי זה צדיק גמור" (ר"ה ד, א ועוד). הרב יחיאל י' ויינברג, שנפטר החודש לפני 60 שנה, אף כתב שעדיף לתת צדקה מתוך רחמנות או אהבת ישראל, ולתת משלוח מנות "מתוך רגש של אהבה לאחיו העברי מאשר מתוך ציווי" (שרידי אש א, סא). בכך ניתן להסביר מדוע לא מברכים "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו" לפני עשיית מצווה שבין אדם לחברו.
בימינו יש רבים המקיימים גם מצוות שבין אדם למקום, לא מתוך כוונה לקיום המצוות, אלא מתוך מניעים אחרים הקשורים בתוצאה שלהן. ייתכן שאדם הולך לתפילת שבת מפני שהשירה והאווירה מביאים אותו לשמחה ולהתרוממות רוח, ובביתו ידליקו נרות ויעשו קידוש לשם מסורת אבות וחיזוק התא המשפחתי. אחר ילמד תורה כיוון שהוא מוצא בכך עניין וסיפוק, או יבוא לשמוע שופר רק בשביל החוויה לילדים. על כל אלה נברך 'ברוכים הבאים', ונקווה שלמרות שבאו לשם גישמק ולא לשמה, בהמשך יקיימו כל מצווה לשמה.
בתקופתנו המניע האישי עומד במרכז הפעילות האנושית, והמילה "לי" הפכה להיות אינטרס עיקרי. בדורות קודמים ההתכווננות הייתה לזולת, וכך קראו למאכלים שונים: "רוגלך, כרפלך, קניידלך". כיום ההתכווננות היא לאני ולחיפוש סיפוק אישי, ולכן החטיפים נקראים: "ביסלי, יוגלי, דוגלי כיף-לי", וכול פעוט בן שלוש מדבר בלשון "בא לי" ו"לא בא לי". גם בשמות פרטיים שהתחדשו בזמננו מככבת מילת השייכות "לי": לי, ליאת, לימור, ליאור, לינור, לידור, ליבת, ליה, ליהי וכדומה. לאלה מצטרפים גם הכלים הטכנולוגיים שרומזים לאני: אי-פון, אי-פד, אי-רובוט, ואף את הA.I- אני דורש מלשון: אֵי אני? באשר הבינה המלאכותית מאיימת לחטוף את תפקידי וזהותי.
בדור המתמקד בסיפוק האני חשוב להזכיר את דברי רבי עובדיה מברטנורא, לפיהם אף הנאה ממצוה נחשבת למצוה, שכן "כל מה שאדם מִשְׂתַּכֵּר ומתענג בעשיית המצוה נחשב לו למצוה בפני עצמה, ונוטל שכר על המצווה שעשה ועל העונג וההנאה שנהנה בעשייתה" (בפירושו לאבות ד, ב). לכן אל תרגיש רע אם אתה מרגיש טוב בקיום המצווה. "עשה לי טובה", אומר ה', "וקיים מצוות ומעשים טובים, אפילו אם אתה מתכוון: "אני עושה טובה לי, לעצמי".
