פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)"תורת התרומה" וגיוס כספים לדברים שבקדושה ולשאר צורכי ציבור – תורה שלמה היא, ולימוד היא צריכה. כל מי שעסק אי פעם בגיוס משאבים, ולוּ למען מטרה נעלה, מכיר את הקשיים הניצבים לפתחה של עשייה זו, שלא רק "מלאכה" היא אלא חוכמה יש בה, ולא אחת נצרכת היא לחוכמה יתרה.
ביטוי לקושי הניצב לפתחם של מאַספי תרומות, רמוז כבר בראשית הפרשה דנן. אף שה"מתרים" הראשי היה משה רבנו, והמטרה – בניית המשכן – הייתה נעלה מכל, רומז הכתוב שהיו צריכים "לקחת" את התרומה ולא היה די בקריאה בעלמא: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה, מֵאֵת כׇּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי. וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת".
ניסוח כפול ומשולש זה, "תקחו את תרומתי", בולט עוד יותר על רקע הניסוח השונה בפרשת "מחצית השקל" (שמות ל), שם נאמר: "כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ… זֶה יִתְּנוּ כׇּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ… כֹּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת ה'. הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם (ורק בסוף, כתיאור פעולה טכנית: "וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד").
במקורות המשפט העברי, כבר למן המקרא ואילך, מצוי עיסוק נרחב גם בשאלת הצבת גבולות לתרומות שמקורן מפוקפק, ועדיף להימנע מהן (ראו לדוגמא דברים כג, יט: "לֹא תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב בֵּית ה' אֱלֹקֶיךָ לְכׇל נֶדֶר, כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹקֶיךָ גַּם שְׁנֵיהֶם". השימוש בכינוי הגנאי הנדיר יחסית, "תועֵבָה", מבטא את הסלידה מתרומה שכזו).
במקרים אחרים, נדונה השאלה האם יש להיענות להתנאת התרומה בפרסום שֵם התורם. שאלה מעין זו באה כבר לפני הרשב"א (ספרד, המאה הי"ג), שנשאל האם יש להיענות לתורם שמתנה את תרומתו לשם הרחבת בית הכנסת בכך ששמו יונצח על כתליו.
emil-kalibradov
וזו לשון השאלה (שו"ת הרשב"א, חלק א, סימן תקפא): "ראובן היה לו בית סמוך להיכל בית הכנסת. ועִכְּבוּ הצבור בידו [=מלעשות שינויים בביתו] מחמת שהיו מקומות ישיבה הקדש שבבית הכנסת. ובנה אותו בניין נאה, ורצה לעָרֵב אותו עם בית הכנסת, כדי להרחיב בית הכנסת. ועִכְּבוּ הצבור בידו מחמת שהיו מקומות ישיבה שם שיֵרדו ממעלתם [=יפחת ערכם של מקומות שהיו 'נחשבים' בשל מיקומם בקדמת בית הכנסת או ב'מזרח', וכעת, לאחר ההרחבה, יהיו רחוקים יותר מהיכל בית הכנסת]. אבל הסכימו כולם שיעשה כל אותו בית היכל. וכן עשה ובנאו משלו. ובא ראובן המקדיש לכתוב על פתח ההיכל שמו למען הזכיר שמו על מה שהקדיש. ועִכְּבוּ בידו קצת מן הציבור. הודיעני אם יכולין לעכב בידו מן הדין או לא".
את תשובתו, התומכת ברצון התורם, מבסס הרשב"א על לא פחות מארבעה נימוקים. הנימוק הראשון נטוע במישור המשפטי-הקנייני הצרוף: כיוון שמדובר בבית כנסת שהורחב ושופץ מכספי התורם ולא מקופת הציבור, הרי כלל גדול הוא ש"המקדיש והבונה משלו לשמים, מי מעכב על ידו מלהזכיר שמו בשלו? ובהקדשו אין אדם מעכב בשל חברו ובנכסיו על חברו".
הנימוק השני מסתמך על ה"מנהג", שהוא אחד ממקורותיו החשובים של המשפט העברי: "ועוד: דבכמה מקומות בקהילות הקדש שנוהגין כן. גם במקומנו הוא =כתובת ההקדשה של התורם] כתוב בכותל ההיכל [של בית הכנסת]".
הנימוק השלישי נטוע בשדה האתי-מוסרי, של "הכרת הטוב" וה"ראוי": "וזו מידת חכמים היא ומידת ותיקין, כדי ליתן שכר לעשות מצוה. ומידת התורה הוא שהיא כותבת ומפרסמת עושה מצווה. ואם התורה עשתה כן, צריכין אנו להלך אחר מידותיה של תורה שהן דרכי נועם. הנה בהצלת יוסף שהצילו ראובן מיד אחיו כתב עליו הכתוב (בראשית לז) 'וישמע ראובן ויצילהו מידם'. וכן בבועז שוויתר פת וחומץ הכתיבו [=הזכירו] הכתוב. וכן כמה גדולה מעשה הצדקה ועשיית המצות שכתבו הנביאים בספר הנבואה. וכן פרסמו עליו ז"ל מידה זו בפירוש במדרש רות. אמר שם (רות ב) 'ויצבט לה קלי', קלול בשתי אצבעותיו. אמר רבי יצחק בר מריון: בא הכתוב ללמדך שאם יהיה אדם עושה מצווה, יעשנה בלב שלם. שאילו היה יודע ראובן שהקב"ה מכתיב [=כותב עליו] 'וישמע ראובן ויצילהו מידם', בכתֵפו היה מוליכו אל אביו. ואילו היה יודע אהרן שהקב"ה מכתיב עליו (שמות ד) 'והנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו', בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו. ואילו היה יודע בועז שהקב"ה מכתיב עליו 'ויצבט לה קלי, ותאכל ותשבע ותותר', עגלות פטומות היה מאכילה. רבי כהן ורבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי: לשעבר היה אדם עושה מצווה והנביא היה כותבה. עכשיו מי כותבה? אליהו כותבה ומלך משיח והקב"ה חותם על ידיהם… ובפרק יש נוחלין (בבא בתרא קלג, ע"ב) אמרו ביוסי בן יועזר כשהקדיש עליתא דדינרי, וכשמכר מרגלית למקדש בי"ג עליות דדינרי. ונתנו הגזברים שבעה, והקדיש שישה הנותרים, ועמדו שם וכתבו יוסי בן יועזר הקדיש אחת, בנו הקדיש שש. מכאן אתה למד שהיו נוהגין לכתוב כן שמות המקדישין לשמים להיות להם לזיכרון טוב על מצות ולפתוח דלת לעושה מצוות".
הנימוק האחרון נטוע במישור פרגמטי בעליל: פרסום שם התורם עשוי לעודד תורמים נוספים. גישה זו נתקבלה להלכה גם בדברי הפוסקים, אם כי הם הציבו לה סייגים.
כך, למשל, כותב הרמ"א (יורה דעה רמט, יג): "ועל כל פנים לא יתפאר האדם בצדקה שנותן, ואם מתפאר לא די שאינו מקבל שכר, אלא אפילו מענישין אותו עליה (סמ"ג)". אכן, בהתבססו על תשובת הרשב"א הנזכרת, הוא חותם: "ומכל מקום, מי שמקדיש דבר לצדקה, מותר לו שיכתוב שמו עליו שיהא לו לזיכרון וראוי לעשות כן".
עם זאת, חכמי ההלכה נזהרו מ"תרומה הבאה בעבירה", ומהצבת יד ושם לתרומות שמקורן מפוקפק או עשוי להביא לחילול שם שמיים, כגון תרומות שמקורן בעושי עבירה, במעשי עבירה, או ברווחים מעסקאות שמהותן מפוקפקת ולו במישור המוסרי גרידא, ועשויות להרבות חילול שם שמיים.
וכמה יפים לכאן דברי א"ז הרב מרדכי הכהן ע"ה בספרו "על התורה": הקדימה התורה סדרת "משפטים" לסדרת "תרומה", ללמדך: תרומה הבאה מנכסים כשרים, מממון שנרכש בצדק ובמשפט, בכושר וביושר, רצויה היא לפני הקדוש ברוך הוא, אבל תרומה הבאה מנכסים שנרכשו בגזל ובעוולה, על ידי נישול וניצול, פיגול היא, לא תרצה לפניו יתברך.
תרומת אמת צריכה להיות לא רק "גלאט עושֶר", אלא גם "גלאט כשר" ו"גלאט יושֶר".
