איתן פינקלשטיין, דוקטורנט לתנ"ך, המכון הגבוה לתורהאיתן פינקלשטיין
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן נְטֵה אֶת יָדְךָ בְּמַטֶּךָ עַל הַנְּהָרֹת עַל הַיְאֹרִים וְעַל הָאֲגַמִּים" (שמות ח', א) – אמר ר' תנחום: אמר לו הקב"ה למשה: 'המים ששמרוך בשעה שהושלכת ליאור- לא ילקו על ידיך… עפר שהגין עליך כשהרגת את המצרי – אינו דין שילקה על ידך', לפיכך לקו ג' מכות אלו על ידי אהרן. שמות רבה י, ד-ז.
דרשתנו מדגישה את מידת הכרת הטוב אפילו כלפי גורמים דוממים. על אף שלמי היאור ולעפר מצרים אין תחושות ורגשות, הדרשה מלמדת שמצידו של האדם ראוי לו שלא לפגוע בגורמי הטבע שסייעו לו בעבר, על מנת לחנך עצמו למידת הכרת הטוב. עם זאת, דרשתנו מדגישה כי אין בהכרת הטוב של משה כלפי מי היאור ועפר מצרים, בכדי למנוע את עצם המכה – אלא שראוי שאדם אחר יבצעה בפועל.
אך נראה שדרשתנו רומזת לנקודה משמעותית יותר, הנוגעת לעצם בחירתו של משה למי שינהיג את הכאת מצרים. לכאורה, הטענה של 'כפיות הטובה' כלפי מי היאור ועפר מצרים, מתאימה יותר באשר לייחס הראוי שבין משה לבין ארמון מצרים שבו גדל משה מילדותו. על אף שאין ספק שהיה ראוי שמצרים תיענש – מדוע בחר ה' כמי שיַכֵּה בפועל דווקא את משה, שחייב טובה לארמון מצרים בכלל, ולבת פרעה שהצילה אותו וגידלה אותו בפרט?
ייתכן שזו היתה אחת הסיבות להתנגדותו של משה לבחירתו כמנהיגם של ישראל במעמד הסנה. לפי פרוש זה, לא רק מידת הענווה של משה גרמה לסירובים החוזרים של משה לשליחות – אלא גם מחשבתו של משה שראוי שהאדם שיכה את מצרים, יהיה אדם שאינו מרגיש מחויבות של הכרת הטוב כלפי הארמון המצרי.
נראה שזוהי אחת המשמעויות לתמיהתו של משה "מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה" (ג', יא), בקשתו "שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח" (ד', יג), ואולי גם חששו "וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה' " (ד', א). מדוע יאמינו ישראל שה' בחר דווקא באדם שגדל בבית פרעה לשמש כמטה שבאמצעותו תוכה מצרים?
גם את בחירת הסימנים שקיבל משה על מנת לשכנע את העם, ניתן להסביר לפי כיוון זה. דווקא המטה שבאופן זמני נראה כנחש-תנין המסמל את מצרים (ראה יחזקאל כ"ט, ג), כדברי בנות יתרו "אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים", הוא שיחזור להיות המטה שבאמצעותו תוּכֵּה מצרים. ידו של משה, שהפכה למצורעת ומנודת מעם ישראל, בעת שגדל בבית אויבי העם – היא שתחזור לבסוף להיות היד הבריאה שתטביע את מצרים: "נְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וְיָשֻׁבוּ הַמַּיִם עַל מִצְרַיִם עַל רִכְבּוֹ וְעַל פָּרָשָׁיו" (י"ד, כו).
האות האחרון שניתן בידי משה, נראה לכאורה סותר את דרשתנו: "וְלָקַחְתָּ מִמֵּימֵי הַיְאֹר וְשָׁפַכְתָּ הַיַּבָּשָׁה וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִן הַיְאֹר וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת" (ד', ט). כאן, בניגוד למכת הדם, משה עצמו הוא שנתבע לפגוע במימי היאור – כנראה בכדי להדגיש בפני העם את ניתוקו התרבותי מפולחן היאור שעליו חונך בבית פרעה.
נראה שניתן ללמוד מפרשתנו מסר מורכב: עצם סירובו של משה, וכן הסכמתו של הקב"ה שמשה לא יהיה זה שיפגע בעצמו בשלושת המכות הראשונות במצרים – מלמדים שמידת הכרת הטוב של האדם מחייבת אותו להשתדל שלא להיות האדם הפוגע במיטיבו, גם אם ראוי שמיטיבו ייענש. אך מאידך – עצם בחירתו של משה, וכן ציוויו של הקב"ה על משה במכות הבאות להיות האדם שיביא בעצמו על מצרים את שאר המכות, נועדו ללמדנו שבמקרים קיצוניים שבהם מיטיבו של האדם חוטא במידה מופרזת, דווקא הפרת חובת 'הכרת הטוב' יש בה בכדי להדגיש את העוול שבוצע.
אילו בחר ה' את המנהיגים שיכו ויפגעו במצרים, רק מתוך אותם העבדים שהוכו ונפגעו על ידי המצרים – היה הרעיון המוסרי של יציאת מצרים עלול להתעמעם, שכן רק טבעי שאנשים שעונו על ידי מלכות מצרים ינסו לנקום במעניהם. כאשר משה שגדל בבית פרעה פועל כנגד מלכות מצרים, ניכר שנושא המחלוקת בין משה לפרעה איננו נקמני-אישי, אלא טענה עקרונית-מהותית שראוי לשחרר את ישראל ואף להעניש את מצרים, למרות חוסר הנוחות האישית שלכאורה אמור היה להיות למשה כאשר פעל בכיוון זה.
דווקא בזכות קורות חייו האישיים של משה, היה ברור לכל שיציאת מצרים חרגה מעצם ההצלחה המעשית של התקוממות עבדים מעונים – ועברה לתחום המדגיש באופן עקרוני-מוסרי את חשיבות חירותו של האדם.
(וארא תשסח)
