דבורה ווגנר, ד"ר, סוציולוגית, עורכת ספרות, לקטורית ומגיהה, מחברת הספר "האברך יענקי וייסברג""לדבורה שלום, אני קוראת את הטור שלך מדי שבוע, וכל פעם מקווה שאולי הפעם תתייחסי למקרה של הקצנה דתית […] אנחנו בית דתי לאומי, אפשר להגיד קלאסי. הבת שלנו נהייתה חרדית, ואנחנו מקבלים אותה כפי שהיא. היא נשואה ויש לה ילדים, אבל הם כמעט שלא באים אלינו. אני כמובן מקפידה לקנות מוצרים עם כשרויות מהודרות כדי שירגישו בנוח. היא אומרת שלא רוצה להטריח, אפילו שאמרנו לה שזה לא טורח. הייתי רוצה שתכתבי על זה".
אני לא מתיימרת להיות איזו גורו שנותנת עצות, יכולה רק להביע את דעתי הכללית. אני מאמינה שכל בחירה בדרך שונה מזו של ההורים עלולה להיות טעונה ופוגעת. אנחנו מגדלים את הילדים לפי השקפת עולם מסוימת, והם נמשכים למשהו אחר.
כרגיל, אומר שהנקודה המרכזית בעיניי היא הפרשנות. האם אנחנו חווים את השינוי כ"בעיטה בכל מה שלימדנו"? ואולי נוכל דווקא לטפוח לעצמנו על השכם על כך שאפשרנו בחירות עצמאיות? אפשר כמובן להציע "פתרון" בכיוון הפרקטי. לדוגמה להתארח אצל הבת או להיפגש במקום "ניטרלי".
נדמה לי, אבל, שלא כאן "קבור הכלב". ההורים פגועים מעצם הביקורת על אורח חייהם. האם הם נדרשים לשנות את ההרגלים או את האמונות שלהם? במקרה הספציפי של בת שהפכה לחרדית, אולי אפשר להאמין לה כשהיא אומרת שממעטת להגיע משום שהיא לא רוצה להטריח? ואולי אפשר לקבל את הרעיון שאורח החיים החרדי הוא ביטוי לדרכה העצמאית? לא יודעת, אולי לא. מכל מקום ההורים פגועים.
ממיילים דומים שהגיעו אליי, אני יכולה להסיק די בוודאות שההתנגשות היא לעיתים תוצאה של שיפוט הדדי. בתגובה להתחרדות, יש הורים שאפילו שמחים על הבחירה של הבן או הבת להוסיף קדושה, להתחזק במצוות. במקרים אחרים, לעומת זאת, הם כועסים. לא לשרת בצבא/בש"ל, לוותר על לימודים אקדמיים, להתפרנס בדוחק – אלה בחירות בבחינת קו פרשת מים. אפילו הכובע והחליפה או הפאה והגרביונים בקיץ, יכולים להרתיח.
כאמור, לא יודעת. בזהירות הראויה הדבר היחיד שאוכל להגיד הוא שכדאי לדבר, לפתוח את העניין, לשאול את השאלות הקשות בלי לפחד מהתשובות. השקפות מנוגדות וחילוקי דעות לא חייבים לפגוע בקשרים עמוקים וחזקים. מי יודע, אולי דווקא מתוך הצער יעלו נקודות שלא דוברו עד כה?
