שקר החן והבל היופי?

בשעה שנפטרה אשתו של הרב צבי יהודה הכהן קוק ז"ל בדמי ימיה, נכנסו אצלו חכמי ירושלים לנחמו. מצאוהו כשהוא יושב יחף על הקרקע, מליט פניו בין ברכיו, ובוכה בכי תמרורים. לפתע נזדעק בקול גדול: "אוי חוה לאה שלי, איזה עיניים יפות היו לה, אילו פנים יפות היה לה". כמה מגדולי הרבנים שהיו במקום, לא הייתה דעתם נוחה מדברים אלה. והרי מנהג ירושלים, וכמוהו מנהג יהודאין גובראין, שדברים כגון אלה, הצנעה והשתיקה יפות להן. עמד כנגדם חכם אחד מחכמי ירושלים ולחש לבנו, שבא עמו: "אל תיתן דעתך לדבריהם. רואה אתה, בני, איש זה – איש אמת הוא. ממנו תלמד, וכך תעשה".
אבלו של אדם על אשת נעוריו מזמן לחווים אותו את אחד המפגשים האינטימיים ביותר. ברית עולם, ברית של חסד ורחמים, ברית של אהבה ואמונה, מגיעה לקצה. בניגוד לנהוג במגזרים דתיים מסוימים בני ימינו, התנ"ך אינו נמנע מלחשוף בפנינו גם רגעים אינטימיים אלה. "ויהיו חיי שרה, מאה שנה, ועשרים שנה, ושבע שנים, שני חיי שרה". "ותמת שרה". "ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה".
ויושם אל לב: בניגוד לאישי התנ"ך, שמניין שנותיהם הוא מעשה שגרה, המקרא אינו מגלה לנו את מניין שנותיהן של גיבורות התנ"ך. ושמא יש כאן יותר ממסר חבוי, שהדיבור על שנותיה של אישה, עניין רגיש הוא, וראוי לו שיוותר סמוי מן העין. אכן, מאליה עולה השאלה: מה טעם נתגלה דווקא מניין שנותיה של שרה? ושמא מאחר ש"אחרי בלותה הייתה לה עדנה", כל שנה ושנה נוספת – לטובה הייתה. חז"ל, שעמדו על השילוש המיותר לכאורה של תיבת "שנה" – מאה שנה, ועשרים שנה, ושבע שנים" דרשו ש"כולן – שווין לטובה היו", שבת ק' כבת כ' הייתה, שלא חטאה, ובת כ' – כבת ז' הייתה ליופי.
וכבר תמהו פרשנים ראשונים: וכי בת שבע – יפה יותר מבת עשרים? ועוד: לכאורה היה צריך להדר בשבחה ולומר שבת עשרים כבת שבע – לחטא, שהרי מן הסתם, חטאי ילדה קטנה בת שבע, אם בכלל יש כאלה, פחותים מאלה של בת עשרים? מכוח שאלה זו, תיקנו מקצת מהם (דוגמת החזקוני) את הנוסח, וגרסו: בת מאה כבת עשרים לנוי, ובת עשרים כבת שבע – לחטא.
יהא אשר יהא, חז"ל מדגישים – ללא כל בושה – שאפיוניה של שרה אינם מתמצים בצדיקותה, בכך שלא חטאה, בתפילותיה ובמעשי החסד שלה, אלא גם ביופייה. עיון במקרא ובספרות חז"ל מלמד שבעניין זה רווחות שתי תפישות הפוכות, קוטביות. מחד גיסא, שגור על כל פה מאמר "אשת חיל", שלפיו "שקר החן והבל היופי, אישה יראת ה' היא תתהלל", או מאמר בנות ירושלים, שלא היו נאות כל כך, וכשהיו יוצאות וחולות בכרמים, היו אומרות: "בחור, שא עיניך, אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה". (זאת, בניגוד ליפיפיות שבהן, שהיו אומרות: "תנו עיניכם ליופי, שאין האישה אלא ליופי", תענית לא, ע"א).
אכן, מנגד מצויות לא מעט עדויות על המקום הרב שתפסו היופי והאסתטיקה בעולמם של חז"ל וחכמי ההלכה. כבר בראשית ימיה, מתוארת שרה אמנו כיפה במיוחד (כפי שלמדונו כבר ראשונים, וכך מלמד גם פשוטו של מקרא, אין ספק שהכוונה אינה רק ליופי שבאופי, שביטויו במצוות ומעשים טובים, והלא אלה אינם חשובים כלום בעיני פרעה ובעיני עבדיו): "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את… ויראו המצרים את האישה כי יפה היא מאד" (יב, יא-יד). וחז"ל הרחיבו בתיאור יופי זה: "מנהג העולם שעל ידי הדרך אדם מתבזה, ואילו שרה, על אף שרק הגיעה ממסע ארוך ורב תלאות מארץ כנען למצרים – עמדה ביופייה" (רש"י שם).
מעשה אמהות – סימן לבנות. רחל אמנו נשתבחה בכך שהייתה "יפת תואר ויפת מראה". אבשלום, שעליו נאמר כי "לא היה איש יפה בכל ישראל כמוהו" (שמ"ב יד), היה מוקף בנשים יפות: תמר אחותו, שהייתה "יפה", ותמר בתו, שהייתה "אישה יפת מראה". ואף לדוד המלך אביו, חיפשו "נערה יפה בכל גבול ישראל", ומצאו את אבישג, שעליה מעיד עליה כי הייתה "יפה עד מאד" (מל"א א). הכתוב מדגיש שאביגיל, אשת נבל הכרמלי, לא הייתה רק בעלת תושיה ו"טובת שכל" אלא גם "יפת תואר", ועל בנות איוב מעיד הכתוב, ש"לא נמצא נשים יפות" כמותן בכל הארץ. ושמא זכות זו עמדה להן, שאביהם נתן להם נחלה, על אף שהיו להן שבעה אחים (איוב מב, טו).
למותר להדגיש, שאף בעיני חז"ל לא היה היופי חזות הכל, והוא בא כלווית חן למטען הרוחני שנושא עמו האדם. אכן, בניגוד למנהג החדש שבא למקצת המדינה בימינו, עיון במקורות מלמד שהמראה הזרוק, השער הסתור, ההידור ברישול הבגדים, הכיפות והסנדלים המרוטים והשמלות המהוהות, לא תמיד נתפשו כמצווה מן התורה. אפילו לא מדרבנן. ולא כל המשלומפר מחברו – גדול הימנו.
(חיי שרה תשע"ו)