אוראל רוני-בלרעיית צאן במקום עבודה משרדית, מגפיים במקום סניקרס: בהחלטה אמיצה, זוגות צעירים וותיקים עוזבים את הנוחות של העיר ובוחרים להקים חווה בשומרון. הם מספרים על חיים מאתגרים שזימנו לעצמם, מתוך אהבת הארץ, ומתארים את ההשפעה על הזוגיות ועל הילדים, את המגורים במשאית, וגם: איך מתחזקים חווה בלי חיבור לחשמל
לפני כשנה וחצי, אבישג (43) ואוריה (44) טיירי עזבו את החיים הנוחים והקימו את חוות 'חסד עולם'. היא ממוקמת ליד עופרים ושומרת על השטח הנושק לגדר ההפרדה כ5-7 קילומטר מנתב"ג. השניים הורים לשני ילדים משותפים, ולכל אחד שלושה ילדים מנישואיו הקודמים.
"הגענו לשלב שבו אנחנו מסודרים בחיים, יש לנו בית משלנו, עבודות מסודרות וילדים ב"ה. החיים שלנו היו מאוד בורגניים. אוריה עבד כמהנדס חשמל בחברת החשמל. היו לו תנאים טובים. ואני עבדתי כעו"סית קהילתית במקום בו גרנו, עופרים. אבל בפנים היה חוסר שקט פנימי. יצאנו לחיפוש, והבנו שאנחנו רוצים לעשות משהו בשביל עם ישראל וארץ ישראל", מסבירה אבישג.
כשלידם הוקמה 'חוות אביחי', הבינו בני הזוג שזה הדבר שהם רוצים לעשות, ומשם הדרך הייתה יחסית קצרה. "התחלנו את התהליך, 7 באוקטובר מאוד זירז אותו, די מהר עלינו לקרקע, ומאז אנחנו פה", היא אומרת בחיוך.
כאמור, כיום הם חיים בחווה החקלאית שהקימו. "יש לנו 52 פרות, שדה חיטה, והתחלנו את ההכנות למטע של גת", מספרת אבישג בסיפוק. "המטרה היא לשמור על כ-12 אלף דונם של שטחים פתוחים. אנחנו מאוד קרובים לשדה התעופה, ומגינים עליו ועל היישובים הקרובים כמו שוהם. החיים שלנו השתנו ב-180 מעלות. אלו חיים אחרים לחלוטין, הרבה יותר אינטנסיביים, אבל מאוד מספקים. זה לחיות משמעות בכל רגע."
איך הילדים הגיבו להחלטה הפתאומית באמצע החיים?
"שני הילדים המשותפים מאוד קטנים. כשעלינו הבן היה בן 3 וחצי, והבת הייתה בת שנה וחודשיים. הם פשוט 'מתים' על זה. מה יותר טוב מאשר כלבים, פרות, שטח וטבע לילדים בגיל הזה? הילדים הגדולים שלנו, שהיו אז בצבא, אהבו את הרעיון. לשניים מהם לקח יותר זמן להיות חלק, אבל היום כולם ממש פעילים, באים ועוזרים, כל אחד והיכולת שלו."
החוויה המשפחתית השתנתה "מצד אחד יש מטרה מסוימת לכולם, זה מאוד ממלא מבחינה ערכית, הגדולים שלנו כבר בשלב שהם מתחילים לבנות את החיים האישיים שלהם, והעשייה הזו משפיעה על המבט קדימה לא רק מנקודת מבט פרטית של הטוב שלך, אלא ממקום תורם וערכי יותר."
המעבר לחווה הוא מטלטל מבחינה משפחתית. "מצד אחד, זה ממלא מאוד מבחינה ערכית", מפרטת אבישג. "העשייה הזאת משפיעה ותורמת. מצד שני, זה לוקח את החוויה המשפחתית לקצה – יש לנו מתנדבים שחיים איתנו, והחווה ממוקמת במקום נגיש מאוד, כך שיש תנועה ערה של אנשים כל הזמן. זה מאתגר ככה ליצור מרחב משפחתי".
איך בכל זאת שומרים על הזוגיות והמשפחה בחיים בחווה?
"אנחנו לומדים לשלב. לפעמים אני נשארת באוטובוס למטה עם הקטנים. למזלנו, הילדים שלנו מאוד אוהבים את המתנדבים והמתנדבים אותם, ועדיין מאוד מאתגר להצליח לתת זמן אישי לילד, לשמוע מה עובר עליו, במיוחד בגילאים האלה. אנחנו משקיעים יותר בנו ובילדים. אוריה יצא עם הילדים שלו למסעדה, ואני עם הילדים שלי, ממש חוזרים לחזק את המשפחתיות. התחלנו גם לצאת לבד כזוג לטיולים או לשבת, כדי לנשום אוויר ולהרגיש זוג. זו כל כך עשייה שהיא בשביל כלל ישראל, שלפעמים הפרט קצת נדחק הצידה. במיוחד שזה בתחילת הדרך. צריך ממש לשים לב שמהעשייה הגדולה לא מאבדים בסוף את הזוגיות או הילדים שלנו".
פעם מסביב לשולחן השבת של משפחת טיירי ישבה רק המשפחה המצומצמת, ומדי פעם היו חברים שמגיעים. עכשיו בכל שבת השולחן מכיל 15-20 איש. במינימום. "הכי אינטימי שלנו זה המשפחה והחבר'ה שלנו, שהפכו להיות ממש משפחה. חוץ מזה, מגיעים לכאן הרבה מתנדבים שרוצים לחוות חווה בשבת או לעזור, ותמיד יש פתאום אורחים נוספים שמגיעים. יש לי מתנדבת שמגיעה להכין סלטים לשבת, ואני מכינה את הבישולים, חמין, מרק תימני, דגים – ובכמויות גדולות", מתארת אבישג.
"אם הייתי רגילה לאינטימיות של השבת, לרוגע, לקרוא ספר עם הקפה, היום זה לא ככה", היא מוסיפה. "כדי לשמור על התחושה המשפחתית, אנחנו משתדלים לשמור על המנהגים מהבית. למשל, מדי פעם אני מביאה לשולחן שבת משהו שקראתי ועושים על זה דיון."
לסיום, אבישג משתפת בתוכניות שלהם לעתיד. "אנחנו רוצים להתרחב מאוטובוס לבית נורמלי. שיהיה לילדים מספיק מרווח. וכמובן, להמשיך להיות בעשייה החברתית, החקלאית והביטחונית, מתוך מקום שאנחנו עם ישראל ששב לארץ אבותיו".
"הילדים שלנו מאוד אוהבים את המתנדבים והמתנדבים אותם, ועדיין מאוד מאתגר להצליח לתת זמן אישי לילד, לשמוע מה עובר עליו. זו כל כך עשייה שהיא בשביל כלל ישראל, שלפעמים הפרט קצת נדחק הצידה"
בלי מים, בלי חשמל
"גדלנו בקרני שומרון, אנחנו מאוד מחוברים לשומרון ואוהבים את הנופים. היינו מטיילים הרבה באזור, וראינו שלמרות שקרני שומרון הוא גוש יישובים גדול, כל היישובים מוקפים בגדר ויש פחד לצאת ממנה, ומי שמסתובב במרחב הפתוח שבין היישובים הם רק ערבים, שמגיעים עם העדרים שלהם עד הגדרות של היישובים", מספרת בת אל שוורץ על המציאות המורכבת שמאחורי הצורך בהקמת החוות בשומרון.
בת אל (30) ונדב (32) שוורץ הקימו את חוות 'אל נווה' בצפון השומרון לפני 7 שנים, כשעוד היו זוג צעיר. היום הם הורים לשלושה: דבש בכיתה א', ארז בן 3, ונטע כרמי בת שנה וחצי.
השניים התנדבו בארגון השומר החדש, וכך נחשפו לרעיון של שמירה על שטח באמצעות מרעה. "זו דרך של המדינה לשמור על שטחים מאוד גדולים, כי עם עדר של מרעה אפשר לתפוס עשרות אלפי דונמים מבלי לשנות את השטח", מסבירה בת אל. "השטח אצלנו נשאר יער, כל בעלי החיים נשארים במקום, ויחד עם זה מונעים השתלטות. זה קורה בגליל ובנגב, ביהודה ושומרון זה דבר חדש".
הם התנדבו בחווה באיתמר, ואז, לפני 7 שנים, החליטו שהם רוצים להקים חווה בעצמם. "חיפשו מישהו שיהיה בשטח שהגענו אליו בצפון השומרון. יש פה הרבה אדמות מדינה שהיו מופקרות ועם המון השתלטות עליהן. כשהגענו, כולם היו מופתעים לראות יהודים. לכל מקום שאנחנו מגיעים אליו עם העדר, אנחנו ממש היהודים הראשונים שמגיעים אליו ומתחילים לשנות את המציאות".
בצעד אמיץ, בתאל ונדב הקימו חווה בשנה הראשונה לנישואיהם. "כל השנה הראשונה לא היה לנו חשמל או מים. הגענו בי"ח בשבט, אמצע החורף, ובאותה שנה היה חורף ממש גשום, היה קר ורטוב כל הזמן, וגם חשוך כי אין חשמל. היינו נוסעים להתקלח אצל משפחות ביישוב ליד, ושולחים להורים שקיות של כביסה מלוכלכת ומלאה בבוץ. השתמשנו בבקבוקי מים ואכלנו רק בכלים חד-פעמיים, ובגלל שלא היה מקרר, הסתפקנו באוכל יבש כמו פסטה", היא נזכרת.
"כזוג, העשייה בחווה הופכת אותנו להיות ממש תלויים אחד בשני", היא אומרת וממחישה. "לדוגמה: היינו עושים תורנות בשמירה בלילות. היינו צריכים לעבוד ולבנות את המקום, וכשהבאנו עדר אז גם לצאת למרעה ולטפל בהמלטות. במובן מסוים, אנחנו הכל אחד בשביל השנייה. יש מתנדבים ומבקרים, אבל בסוף אין כאן קהילה".
בהיריון של הבת הגדולה, דבש, עדיין לא היה להם חשמל ומים, וככל שהתקרב מועד הלידה הזוג הצעיר החל להיות לחוץ בעניין. "פנינו גם למועצה עם הדחיפות הזו, ובסוף אכן חיברו אותנו לקו מים שבוע לפני שהיא נולדה", משחזרת בתאל. "זה היה ממש לכבוד הלידה, וזה שיפר את החיים בחווה בצורה משמעותית".
יחד עם זאת, למרבה ההפתעה, 7 שנים אחרי – הם עדיין לא מחוברים לרשת חשמל. "חימום הבית והמים נעשה באמצעות גז, ואת חדר האוכל של החווה אנחנו מחממים עם תנור עצים. יש לנו פאנלים סולאריים וגנרטור שמספקים את החשמל לחווה, המערכת תלויה בשמש, ולכן אנחנו משתדלים לשמור את החשמל לצרכים הבסיסיים – מקרר, תאורה, במיוחד בחורף", היא אומרת.
"חימום הבית והמים נעשה באמצעות גז, ואת חדר האוכל של החווה אנחנו מחממים עם תנור עצים. יש לנו פאנלים סולאריים וגנרטור שמספקים את החשמל לחווה, המערכת תלויה בשמש, ולכן אנחנו משתדלים לשמור את החשמל לצרכים הבסיסיים"
הילדים שותפים מלאים
הפעילות המרכזית בחווה היא המרעה. "יש לנו 200 כבשים. בשנתיים האחרונות התחלנו לעשות גם אירועים. אנחנו רואים הרבה אורחים מגיעים לחווה ונהנים מהיופי של המקום ומהנוף ומתחברים, וזו ממש הצלחה מבחינתנו."
בחודש האחרון, הם אף חרשו שדות וזרעו שעורה בפעם הראשונה מאז הוקמה החווה. "היה מרגש לעשות חקלאות כזו! המשפט 'במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון – שם יעבור גבולנו' של יוסף טרומפלדור, הוא פשוט אמיתי", היא אומרת בחיוך ומסבירה "היו מקומות בקצה השטח שהיה לנו קשה להגיע אליהם עם העדר ולשמור עליהם. ראינו שערבים מתחילים להשתלט עליהם, ולכן חרשנו אותם. מי שנוסע בכביש יכול לראות שהכל מסביב זה חקלאות ערבית. כשחרשנו את השדות, תושבים של היישוב חרמש עצרו בכביש בעיניים דומעות ומתרגשות. זה היה ממש מדהים."
למרות שהם עדיין קטנים, הילדים של בת אל ונדב לוקחים חלק פעיל בחווה. "הם איתנו בכל דבר שאנחנו עושים. עכשיו עשינו נטיעות, אז גם נטע, שהיא בת שנה וחצי לקחה טורייה קטנה וחפרה וכיסתה באדמה. אלה החיים שלהם, ממש בצורה טבעית. אם עושים בטון הם עושים איתנו בטון, ואם בונים אז הם לוקחים את הכלים והם איתנו ביחד. יש משהו מדהים בלגדל ככה ילדים, גם העובדה שהם נשארים איתנו עד גיל 3 וגם החיבור לטבע עושים להם טוב. הם לומדים המון, מתנסים, חווים, ומתפתחים מאוד. הם ילדים מאוד חכמים ועצמאיים."
מנגד, החיים בחווה צעירה מזמנים גם לא מעט אתגרים והתמודדויות. "אנחנו גרים במשאית, שהיא כמו חדר שינה. חדר האוכל של החווה הוא הסלון והמטבח, שאותם אנו חולקים עם כל המתנדבים, האורחים והחיילים שנמצאים. כשהילדים חוזרים מהמסגרות, אנחנו אוכלים בחדר האוכל יחד עם כולם, ואני רואה שלפעמים זה קשה להם, שהם צריכים את הפרטיות. הם יכולים לבכות ממשהו, ופתאום אדם זר ישאל אותם מה קרה, זה משהו שכבר נעשה להם קשה איתו".
לכן, בת אל לומדת להציב גבול עבורם. "אני אומרת לאורחים שאני פה, לא לפנות אליהם. וגם מתווכת לילדים: אנחנו הולכים להגיע לחווה ויהיו הרבה אנשים. אם אתם רוצים, אפשר ללכת הביתה למשאית. המשאית שלנו ממוקמת בקצה, אז זה נותן לנו פרטיות מסוימת. חשוב שעם זאת שהמקום הוא ציבורי, יהיה את המרחב המשפחתי."
אתגר נוסף שבת אל ובני משפחתה חווים הוא בדידות מסוימת. "אין חברים בחווה", היא מסבירה. "זה חסר בעיקר לדבש, שהיא בת 6 וזה כבר גיל שיותר רוצים ללכת לחברות. יחד עם זאת, המתנדבים הפכו לחלק מהמשפחה. הם כמו אחים גדולים של הילדים. בנוסף, יש את הקהילה של החוות. יכול להיות מרחק של 3 שעות נסיעה ביני לבין חווה אחרת, אבל יש ממש חיבור ועזרה אחד לשני. אני יודעת שאם אני אשתף בקושי שיש לי בחווה, מישהי מהקהילה יכולה להבין את זה יותר טוב מאשר המשפחה שלי."
חיים את החלום
גאולה (38) וישראל (39) דהן, הורים ל-4 ילדים שהקטן ביניהם בן 6 והגדולה בת 14, הקימו את חוות 'תל חמד' בשומרון לפני כשלוש וחצי שנים. לפני כארבעה חודשים, העתיקו את החווה למקום חדש.
גאולה מספרת על הרקע להקמת החווה. "ישראל מגיע ממשפחה חקלאית ברמת הגולן. משם עברנו לישוב עשהאל בדרום הר חברון. יחד איתנו הגיעה ליישוב משפחה במטרה להקים חווה באזור. באותה תקופה לא הייתה מודעות לנושא כמו היום, לא ידעתי שהם עושים משהו התיישבותי, חשבתי על זה כעסק של חקלאות. כשישראל הבין את הצורך התיישבותי, הוא רתם אותי לעניין. פתאום זה תפס בעיניי כיוון אחר, והתלהבתי מהרעיון לעשות עם המשפחה משהו משמעותי", היא נזכרת בחיוך.
הילדים של משפחת דהן שמחו להקים חווה, אבל הצטערו לעזוב את עשהאל. "בסוף נכנסים לשטף החיים החדש, הילדים מצאו חברים, יש סדר יום ונוצרה פה מן אווירה משפחתית, כי זה רק אנחנו כאן".
כמו בת אל ונדב, גם בחווה של גאולה וישראל אין הרבה אנשים מלבד המתנדבים הקבועים שגרים איתם ומתנדבים אחרים שמגיעים ליום-יומיים. "אנחנו לא לבד, אבל כן יש לנו הרבה מאוד על הכתפיים. חווה זה לא למפונקים, זו עבודה מאוד קשה", היא טוענת.
היום הם בתהליך ההקמה של החווה החדשה בהר ליד, במערב השומרון, קרוב לברוכין וברקן. לחווה קוראים "חוות צורים", ע"ש צאלה ורביד חיים ה"יד, שנרצחו קרוב לחווה הקודמת שלהם. "החווה הקודמת הייתה זמנית, וגידלנו שם כבשים, שאנחנו ממשיכים לגדל אותם היום", מסבירה גאולה. "תוך כדי המעבר היה לנו גל המלטות. את כל הטלאים שיונקים מבקבוקים הבאנו לפה, הכנו להם מקום ליד חדר המתנדבים, הם כמובן יצאו וקיפצו פה בכל החווה, חמודים".
בני הזוג מחלקים ביניהם את התפקידים בחווה, ואם זה לא מספיק, גאולה גם מתחזקת את העסק שלה. "אני יודעת שזה נורא מוזר, אבל אני גם צורפת, משבצת וגמולוגית. הכבשים וכל מה שקשור בחווה זה כמובן יותר ישראל, אבל אני מאוד מעורבת. הנה, היום עשיתי המלטה", היא אומרת בחיוך. "אני מחזיקה ראש על ההמלטות וההרבעות, יש לי כל מיני חשבונות, ואני מכניסה אותם ליומן. וכשהוא במילואים, אני עושה הכל."
איך העבודה בחווה משפיעה על חיי המשפחה שלכם?
"בחרנו באתגר הזה, ועדיין זו סיטואציה מאתגרת שיכולה לפרק או לבנות. בתחושה שלי, זה מגבש אותנו ועושה לנו טוב. בשבתות אני תמיד משחקת עם הילדים משחקי קופסה. אני חושבת שאם לילדים שלי היו שכנים והם היו יוצאים החוצה, הייתי פשוט מאכילה אותם ונרדמת. אבל בסוף, ימים יגידו איזה אחים הם יהיו כשהם יהיו גדולים."
בנוסף, היומיום של המשפחה מאוד עמוס, כי החווה ממוקמת רחוק מכל דבר. "להסיע את הילדים למסגרות בבוקר, לחוגים ולבני עקיבא, לוקח לנו זמן ניכר. גם אנחנו משתמשים בחשמל סולארי, אז כל מה שקשור באפייה ובכביסה חייב להיות לאור השמש, אחרת לא יישאר חשמל בבטרייה ללילה", מסבירה גאולה. "אנחנו משתמשים בקמין עצים, והחיים קצת יותר מסורבלים. אבל אני בגישה שלא הכל חייב להיות מושלם".
"זה חלום שבא עם כאבי גב וחוסר שינה, אבל אנחנו חיים על ההר לבד, נוף, ילדים, כבשים. בנוסף, אנחנו מיישבים את ארץ ישראל, וזה הדבר המרכזי. אנחנו שמחים להיות שותפים לתופעה הזאת"
תני דוגמה.
"ראיתי שאין לי זמן להכין ארוחת ערב של סלט וחביתה, משהו מזין ובריא, אז אמרתי לילדים שהערב אוכלים קורנפלקס עם חלב".
"החיים מאוד מאתגרים, אבל אנחנו חיים את החלום", מוסיפה גאולה. "זה חלום שבא עם כאבי גב וחוסר שינה, אבל אנחנו חיים על ההר לבד, נוף, ילדים, כבשים. בנוסף, אנחנו מיישבים את ארץ ישראל, וזה הדבר המרכזי. אנחנו שמחים להיות שותפים בתופעה שהתעוררה כאן בשנים האלה. מי שרוצה לתת יד או לתרום, יכול לפנות לאיגוד החוות, אותו הקימו החוואים עצמם. הוא פועל להקמת חוות חדשות וגם לתמיכה בחוות הקיימות".
