'הכלכלה המדברית החדשה'

ובכן, שוב, לכאורה ורק לכאורה, הקב"ה מגיב לאירועים. רק לאחר שעדת בני ישראל מתלוננת- מִֽי־יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל־סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּֽי־הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל־הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת־כָּל־הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָֽב", משיב הא-ל: "הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן־הַשָּׁמָיִם". אם כוונתו של הא -ל היתה להאכילם את המן במדבר, מדוע צריך היה להמתין עד לתלונתם? מדוע להרעיבם? האם תלונתם אינם מוצדקת? האם יוכלו להשקיט רעבונם ורעבון ילדיהם בחזיונות ובניסים אותם חוו אמש? ובמלים אחרות, האם מישהו מצפה כי בעקבות חזיונות נשגבים גדולים ככל שיהיו תחושת הרעב הפיזית תיעלם?
מניסיון זה אנו למדים את עקרונותיה של 'כלכלת המדבר החדשה', הכלכלה המתאימה לעם החדש שזה אך עתה נוצר:
עקרון התפילה- יש להתפלל לכלכלה טובה ומספקת. תלונת בני ישראל הכרחית לתגובת הא-ל. היא מנוסחת אמנם בגסות רוח ובחוסר תאקט, אך היא פונה אל השם. הא-ל הוא הכתובת. בני ישראל מתייחסים אל הקב"ה כאל מקור צרותיהם ואל מקור הצלתם כאחד- "מִֽי־יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד־ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם", לא בידי פרעה ולא בידי עבדיו. זהו תנאי הכרחי ראשון לכלכלת המדבר החדשה. בני ישראל עמדו בו, אף שלא בכבוד רב. לא מצאנו כי הא-ל כועס על תלונתם אלא אדרבא, הוא הופך את תלונתם לניסיון. זו אינה תגובת הא-ל לתלונה, אלא ניסיון הא-ל.
עקרון האמונה- בכלכלה החדשה חובה להאמין. חובה להאמין כי הלחם מן השמים, חובה להאמין כי הוא יגיע מידי יום, חובה להאמין כי ביום השישי תהיה מנה כפולה שלא תבאיש. הרבה אמונה בפתיתים היורדים מן השמים.
עיקרון העשייה- יכול היה הקב"ה במסגרת הנס לדאוג שמנת המן תגיע לכל אחד ישירות לאוהלו. דרך זו לא נבחרה כדי ליצור שותפות של האדם עם הנס. בני ישראל היו חייבים לעשות מעשה- "וְיָצָא הָעָם וְלָֽקְטוּ דְּבַר־יוֹם בְּיוֹמוֹ". גם בשביל מן היורד מן השמים צריך לעבוד. בכלכלה החדשה כל אחד מן הצדדים צריך לתרום את חלקו.
עיקרון החינוך- "וִֽידַעְתֶּם כִּי ה' הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָֽיִם". זהו עיקרון העל, הוא המטרה והוא התכלית ל'כלכלה המדברית החדשה' כמו לרוב המצוות בתורה. האירוע המכונן של עמנו אינו בריאת העולם אלא יציאת מצרים. כל קורותינו וכל מצוותינו יונקים מאירוע מכונן זה, כולל ירידת המן.
(בשלח תשעח)