הקדמת נעשה לנשמע

נוהגים להעלות על נס את העובדה שבני ישראל הקדימו "נעשה לנשמע" במתן תורה.
רש"ר הירש: "הדברים שבכתב לא כללו אלא יסודות המצוות בקיצור הלשון, כפי שהם מונחים לפנינו בתורה שבכתב, והרצאת פרטי הדברים נעשתה ענין להוראה שבעל-פה ולשימת הלב דרך שמיעת האוזן. שבועת "נעשה" לגבי התורה הכתובה, שניתנה להם להגות בה, תחול רק על לשון המקרא, והמקרא חסר שלמות ללא המסורת שבעל-פה. לפיכך הם הוסיפו כאן: "ונשמע" – לאמור: כל אשר – דבר ה', ולא רק כללי היסוד שקראו כאן באוזננו, נעשה, ולצורך עשייה – גם "נשמע", הווה אומר: על – ידי לימודם וקיומם של הדברים שנשארו מסורת שבעל-פה, נגיע לידי כך שנעשה את רצון ה' באמת ובשלמות".
משך חכמה: "ענו 'כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע' – שנשמע שנלמד ונבין פנימיותם והלכותיהם וחוקותיהם".
לפי ה"כלי יקר", בהצהרת "נעשה ונשמע" העם ביטאו את הסכמתם ללמוד גם את התורה שבעל פה, המסבירה את התורה שבכתב. מתוך דברי ה"משך חכמה" מבינים, שבנוסף לתורה שבכתב והתורה שבע"פ, בני ישראל ביטאו בהצהרת ה"נשמע" את רצונם לדעת את טעמי המצוות, הבנה עמוקה ברזי התורה. בנושאים אלה כבר פסק הרמב"ם (הלכות תמורה ד', יג'): "אף על פי שכל חוקי התורה גזירות הם כמו שביארנו בסוף מעילה, ראוי להתבונן בהן וכל מה שאתה יכול ליתן לו טעם תן לו טעם", וכן (הלכות יסודי התורה א', א'): "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון" וגו'. בני ישראל התנסו בקיום מצוות התורה כאורח חיים מחייב בבחינת "נעשה", ורק אחר כך התפנו לחקור את טעמי המצוות ומשמעותן במסגרת ה"נשמע", שפירושו גם הבנה.
דבר דומה מצינו במחקר מדעי. פריחת המדע וקבלתו כשיטה התקפה היחידה לביאור הטבע, מיוחסת לתקופת הרנסאנס באירופה, עם גיבוש מושגי הניסוי המדעי והמחקר המדעי. במאה ה-16 הניח פרנסיס בייקון שכדי לחקור דברים יש לערוך ניסויים, לצפות תוצאותיהם, לנתח את הממצאים ולהסיק מסקנות.
עריכת תצפיות וניסויים על תופעות החיים היא בבחינת ה"נעשה", וניתוח התוצאות והסקת מסקנות לקביעת תיאוריות מדעיות, המבוססות על תוצאות אלה הם בבחינת ה"נשמע" במערכת הזאת.
(משפטים תשעט)